גליון מס' 57 - מערכת היחסים שבין היחיד והציבור

פסקי דין

הרב נתן חי, בית הדין לממונות איתמר

אתר דין תורה

עצים שניטעו בשטח ציבורי המיועד לפיתוח

תיאור המקרה

התובע נטע בשדה מול ביתו 110 עצי פרי. לדבריו קיבל לכך רשות בעל פה מחבר מזכירות הישוב, שהיא הנתבעת. לאחר זמן, החל ביצוע תכנית הפיתוח להכשרת כביש ומגרשים בצמידות לשכונה הקיימת. עם תחילת המדידות, שב התובע והתעניין אצל המודדים והבין שהכביש והמגרשים המתוכננים לא יפגעו במטע שלו. אולם, לאחר שחזר מחופשה, נוכח לדעת כי חלק מהמטע שלו כוסה בעפר במקום המיועד להיות כביש וכן הורידו את גדר חצירו ונגסו בחלק משטח החצר. מאז התובע מונע את המשך העבודות בסמוך לביתו.

התביעה

התובע תובע כי לא תבוצע עבודה כל שהיא בשטח חצירו ושחצירו תישאר כפי התחום והגידור שהיה עד עתה.

בנוסף, הוא תובע פיצוי על העצים שכוסו, ושהאגודה תקצה עבורו שטח חלופי למטע במקום אחר בישוב ותדאג להעברת העצים הנותרים לשם, וכן לצנרת השקיה שם.

תשובת הנתבעת

ראשית, הנתבעת אינה מכירה סיכום כזה או אחר עם התובע. נציג הנתבעת שאישר, לטענת התובע, את הנטיעה נפטר.

שנית, התוכניות לפיתוח קיימות כבר זמן רב, והתובע היה יכול לברר בצורה ברורה יותר אם הוא נוטע על שטח המיועד לפיתוח או לא. בנוסף, נשלחו מכתבים לכל התושבים שביתם גובל באזור המיועד לפיתוח, התובע התעלם מהמכתב שנשלח אליו.

ביחס למגרש של התובע עצמו, הנתבעת מציינת כי המדידה הקובעת היא זו שנערכה לאחרונה על ידי משרד השיכון. הצבת גדרות שנעשתה קודם לכן על סמך מדידות לא מדוייקות, אינה באשמתה של הנתבעת. הנתבעת ניסתה לשנות את התוכניות כדי למנוע פגיעה במגרשים קיימים, אך משרד השיכון, שהוא הגורם האחראי על התוכניות, לא הסכים לשינויים בהן.

הנתבעת הסכימה לפצות את התובע, לפנים משורת הדין, בסכום מסויים, המגיע לכמעט מחצית דרישתו של התובע.

פסק הדין

בית הדין פסק שעל הנתבעת להשתדל להעביר את כל העצים שצריכים להיעקר במסגרת עבודות הפיתוח למקום אחר. במידה והדבר אינו מתאפשר, רשאית הנתבעת לכסות את העצים או לעקרם, על מנת לאפשר את המשך עבודות הפיתוח.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם שימוש של אדם בשטח ציבורי מקנה לו זכויות בשטח זה?

ב. האם הציבור צריך לפצות אדם שנטע מיוזמתו בשטח ציבורי?

ג. האם יש מניעה להמשיך בעבודות פיתוח, כאשר הדבר כרוך בעקירת עצי פרי?

א. זכויות מכוח החזקה בשטח ציבורי

ראשית, יש לציין שבית הדין קיבל את עמדת הנתבעת, לפיה יש לקבוע היכן מסתיימת החלקה של התובע הוא על סמך המדידות שבוצעו על ידי משרד השיכון. ולכן כל עצי המטע וכן מקצת עצים שבקצה חצר התובע נמצאים בשטח ציבורי.

אלא, שיש לדון בשאלה, האם לתובע אין זכויות בשטח הציבורי, מאחר והוא השתמש בו.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנג) נפסק:

סעיף א: המבקש להוציא זיז (פירוש כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העלייה ולחוץ) מכותלו  על אויר חצר חבירו כל שהוא, בעל החצר מעכב עליו שהרי מזיקו בראייה בעת שתולה בו ומשתמש בו... סעיף ב: הוציא את הזיז ולא מיחה בו בעל החצר לאלתר, הרי החזיק בעל הזיז. (ומשתמש בו ומונע בעל החצר להשתמש בו).

החזקה המתוארת בשולחן ערוך מכונה 'חזקת תשמישים', ולכאורה היא קיימת גם בנדון דידן, שהרי הנתבעת לא מחתה בפני התובע לאחר שראתה שהוא נוטע עצים.

אלא, שלמעשה אין לתובע חזקה שכזו, מכוח כמה טעמים:

א. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קמט סעיף לא) מבואר, ששתיקת הציבור אינה נחשבת כמחילה. זאת משום שכל אחד סומך על כך שאחרים ימחו.

ב. גם אם היה מדובר בשטח השייך ליחיד, הצורך למחות הוא רק כאשר השימוש מפריע לבעל השטח. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנד סעיף טז) נחלקו ראשונים, האם אדם הפותח חלון על שטח של חברו שאינו בשימוש (-'חורבה' בלשון השולחן ערוך), יכול לטעון לחזקה כשבעל החורבה אינו מוחה, או שמא כיוון שבעל החורבה אינו משתמש כרגע בחורבה, הוא לא היה צריך למחות וממילא אין לבעל החלון חזקה. בית הדין קבע כי מחלוקת הראשונים הזו היא רק ביחס לפתיחת חלון מול חורבה, ורק משום שחורבה עשויה להיבנות, ולכן מוטל על בעל החורבה למחות במי שרוצה לפתוח מולה חלון.

אולם, בנדון דידן מדובר בדבר שאינו מצוי להיות, הרי לכל הדעות אין חזקה, כיון שהבעלים אינם מוחים על צורך שאינו על הפרק, ולכן שתיקתם אינה כמחילה.

ג. עוד יש לציין, שחזקת תשמישים קיימת, כאשר המשתמש אינו מונע לגמרי את יכולת השימוש של בעל הקרקע, אלא רק מגביל אותה. אולם, התובע השתמש בגוף הקרקע, באופן שהנתבעת אינה יכולה להשתמש בו יותר כלל. במקרה כזה, צריך חזקת ג' שנים עם טענה שהתובע קנה את הקרקע מהנתבעת, דבר שבוודאי לא קרה בנדון דידן.

מכל האמור עולה, כי לתובע אין זכויות בשטח שנטע בו, וגם לא בשטח שסבר בטעות שהיה שייך לחצרו.

ב. פיצוי לתובע מדין 'יורד לשדה חברו'

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שעה סעיף א) נאמר:

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה... היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח.

בנדון דידן, התובע הרי נטע בשטח השייך לציבור. לטענת התובע, הוא נחשב כיורד ברשות, שהרי נציג הנתבעת אמר לו שהוא רשאי לטעת שם, אלא שכאמור, הנתבעת אינה מכירה הסכמה שכזו.

נחלקו האחרונים, מה הדין כאשר בעל השדה לא מחה בפני הנוטע בשעת הנטיעה עצמה. לדעת המהרי"ט (חלק א סימן קו), אין דין יורד ברשות, אלא כשבעל השדה הוריד את הנוטע לשדה. אבל כאשר היורד ירד בידיעת בעל השדה, אבל לא בשליחותו, אין זה 'יורד ברשות'. כך כותב גם ערוך השולחן (חושן משפט סימן שעה סעיף א). לעומת זאת, בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן שעה אות ה) חלק על המהרי"ט וקבע כי אם שתק בעל הקרקע בעת שירד חבירו לשדהו הרי דינו כאילו נתן אישור מראש.

בספק כזה יש לפסוק לטובת הציבור, ולו רק מחמת העובדה שבכל מחלוקת בין היחיד לציבור, הציבור נחשב כמוחזקים, כפי שפסק הרמ"א (חושן משפט סימן ד). לפי כל זה, מאחר והנתבעת אינה מעוניינת בנטיעות הרי שחובת התובע לפנות נטיעותיו ולאפשר לנתבעת להכשיר את המגרשים לבניה.

אמנם, בית הדין התרשם מכך שהתובע נהג בתום לב בעת שנטע את המטע ולא העלה על דעתו שבאדמת הטרשים מול ביתו תבנה בטווח השנים הקרובות שכונה חדשה.                  

עוד מצאנו כי על הציבור לנהוג לפנים משורת הדין עם היחיד, וכי בדין ודברים שבין ציבור ליחיד נחשב הציבור כעשיר, והיחיד כעני וראוי לציבור לנהוג עם היחיד לפנים משורת הדין (משפטי ארץ חלק א עמ' 480 במאמרו של הרב ירון אונגר "למען תלך בדרך טובים"). ועוד שציבור נחשב כ"אדם חשוב" שהדרישה המוסרית ממנו גבוהה יותר ולכן חייב הציבור לנהוג לפנים משורת הדין. (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, מהדורה בתרא עמ' קי, קיד).       

לכן קבע ביה"ד כי לפנים משורת הדין יטפל הישוב בהעברת העצים לשטח או ישתול שם עצים אחרים בתאום עם התובע, וידאג לצנרת מתאימה במקום.

ג. עיכוב עבודות הפיתוח בשל האיסור לעקור עצי פרי

כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ח):

כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

בדבריו מבואר שמותר לעקור בשביל איזה שהוא צורך, כגון כשמזיק אחרים או בשביל כל צורך אחר של רווח ממוני, ובתשובה כתב הרמב"ם שמותר לעקרו לצורך מקומו (שו"ת הרמב"ם סימן קיב). כן פסקו גם הרא"ש (בבא קמא פרק ח סימן טו) והט"ז (שולחן ערוך יורה דעת סימן קטז סק"ו).

ואמנם בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן קב) קבע דאפילו כשצריך למקומו, יש לעקרו עם שרשיו מהקרקע ולנוטעו במקום אחר, אך בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן מז) כתב שמן הניסיון עולה כי על פי רוב העתקת העץ על שרשיו קשה מאד ואינו כדאי כלל מטעם רוב העבודה.

לאור כל הנ"ל, קבע בית הדין כי לגבי העצים שבחצרו של התובע וכן לגבי העצים שבמגרשים המיועדים להכשרה, במידה וצריך לפנותם, הרי יש להעתיקם ולהעבירם למקום אחר. אך במידה והדבר מסובך מבחינה טכנית, הרי מותר לכסותם או לעקרם כדי להכשיר את המגרשים לבניית בתים.   

הרב נתן חי, בית הדין לממונות איתמר

אתר דין תורה

מחילה בטעות של ציבור

תיאור המקרה

התובעת ניהלה קייטנה ביישוב מסויים, שהוא הנתבע. הקייטנה המדוברת היתה קייטנה פרטית וכל המסגרת הכספית של הקייטנה היתה באחריות התובעת - היא אספה כסף מההורים, והיא ארגנה את הפעילויות.

לתובעת היתה עובדת, שבמהלך שנת הלימודים שימשה כמדריכה בחוג אומנות ביישוב.

העובדת הציעה לתובעת להשתמש בתקציב שהועמד לרשותה כמדריכה במהלך שנת הלימודים, על מנת לרכוש חומרים לקייטנה, והשאר ישמש לחוגים בשנת הלימודים הבאה. התובעת הסכימה, וכשני שליש מהחומרים נוצלו במהלך הקייטנה.

התביעה

התובעת טוענת, שהנתבע הוא שצריך לשלם עבור החומרים, שהרי העובדת טענה, שהחומרים יקנו מתקציב היישוב.

לטענתה, אילו היתה יודעת שהיא צריכה לשלם על החומרים האלו, היא היתה מוותרת על כך, ומסתפקת בפעילויות האחרות שנעשו.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען, שהעובדת לא היתה מוסמכת להוציא סכום כסף גדול כל כך עבור חומרים, בוודאי בלא להתייעץ עם רכזת החוגים של היישוב.

למרות זאת, היות שהתובעת והמדריכה פעלו בתום לב, הנתבע הסכים לשלם שני שליש מהתשלום עבור החומרים, כאשר שאר הסכום יושת על התובעת ועל העובדת. הנתבע שילם עבור אותם שני שלישים לספק, אבל כעת הוא טוען שכיוון שהתובעת לא ביצעה את חלקה, הרי הוא חוזר בו מהמחילה, והתובעת צריכה לשלם במלואו לספק החומרים.

פסק הדין

בית הדין פסק שהתובעת צריכה לשלם את השליש הנותר לספק, ואינה צריכה להחזיר כסף לנתבע.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם באופן בסיסי התובעת חייבת לשלם על החומרים שהשתמשה בהם מדין 'נהנה'?

ב. האם התובעת יכולה לטעון שפעלה על סמך דברי העובדת ולכן אינה חייבת לשלם?

ג. האם התשלום שביצע היישוב מהווה מחילה?

א. תשלום על הנאה כאשר הנהנה לא היה נהנה אם היה יודע שצריך לשלם

ברור שהתובעת השתמשה, במסגרת הקייטנה, בכשני שליש מהחומרים שהוזמנו. אלא שלטענתה, אילו היתה יודעת שהיא תצטרך לשלם, לא היתה קונה את החומרים ומסתפקת בתוכנית שהוכנה מראש.

במסכת כתובות (לד:) נאמר:

אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה - אין חייבין באונסה; כסבורין של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול.

הדיון בגמרא הוא לגבי יורשים, שאכלו פרה שחשבו שהיא שלהם, וכעת התברר, שהיא של אדם אחר. ההלכה היא, שהם צריכים לשלם עבור ההנאה רק 'דמי בשר בזול'. הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן צו) מסביר, שהכוונה לשני שליש מעלות הבשר.

קצות החושן (סימן רמו סק"ב) מוכיח, שאפילו כאשר אדם נהנה בעל כרחו, הוא חייב לשלם עבור ההנאה. לכן, גם בנדון דידן, אף אם התובעת צודקת בטענתה שלא היתה משתמשת בחומרים אילו היתה יודעת שהיא צריכה לשלם עליהם, לא גרע מנהנה בעל כרחו, וחייבת לשלם עבור ההנאה.

על פי דברי הגמרא בכתובות, יש לחייב אותה במקרה זה שני שליש משווי ההנאה.

היות שהתובעת השתמשה רק בשני שליש מהחומרים, נמצא שיש לחייבה בכחצי (2/3 * 2/3) מעלות החומרים.

ב. האם החיוב מוטל על התובעת או על העובדת

התובעת טענה, שהעובדת הטעתה אותה, ולכן אפילו אם היא חייבת מדין נהנה, חובת התשלום צריכה להיות מוטלת על העובדת, ולא עליה.

טענת התובעת, שהיא קנתה רק על סמך דבריה של העובדת, דומה לדין האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ו):

המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור. והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים.

הרא"ש (בבא קמא פרק ט סימן יג) כתב, שחיובו של השולחני נובע מכך, שמיד כשאמר שהמטבע הוא מטבע טוב, הפסיד השואל, שהרי מיד היה חייב לקבל את המטבע הזה כתשלום. אולם, במקרה שהמתייעץ יכול להתייעץ עם אדם נוסף, אין לחייב את נותן העצה, אף אם נתן עצה מוטעית.

בדומה לכך כתבו המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ט סימן כד) והש"ך (חושן משפט סימן שו סקי"ב), שכאשר אדם שואל אם לקנות סחורה מסויימת, וקיבל עצה לא נכונה, אין לחייב את נותן העצה, כי הקונה היה יכול להתייעץ עם אדם נוסף. אמנם בשלטי גיבורים (בבא קמא לה: מדפי הרי"ף אות ב) הביא בזה מחלוקת.

בנדון דידן, התובעת היתה יכולה לברר גם במזכירות הישוב אם היא רשאית להשתמש בתקציב השנתי עבור הקייטנה שלה. לכן, השאלה אם לחייב את העובדת על העצה הגרועה תלויה במחלוקת הנ"ל.

בנוסף, יש לציין שהעובדת פעלה בתום לב, ולא מתוך כוונה להזיק. נחלקו הראשונים, אם חיוב גרמי הוא קנס, או חיוב מן הדין. הש"ך (חושן משפט סימן שפו סק"א) מציין שאחת הנפקא מינות משאלה זו היא, האם יש לחייב מדינא דגרמי גם כאשר המזיק לא התכוון להזיק. אם החיוב הוא מדין קנס, וכן היא הכרעת הש"ך, הרי שאין לחייב אלא במקרה של נזק בכוונה.

מחמת שני הספקות הנ"ל, אי אפשר לחייב את העובדת, והחיוב מוטל על התובעת שנהנתה מהחומרים.

ג. מעמד התשלום שביצע הנתבע.

כאמור, הנתבע שילם על שני שליש מהחומרים. ואת השאר הוא ציפה שהתובעת תשלם. כיוון שהתובעת לא רצתה לשלם, רוצה הנתבע לחזור בו מההסכמה לשלם על חלק מהסכום שהתובעת צריכה לשלם.

בית הדין קבע שהנתבע אינו יכול לחזור בו. בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סימן סג) נקבע כי ציבור שהחליטו החלטה מסויימת על פי אומד דעתם, כגון שפטרו אחד מהתושבים מתשלום מס, משום שחשבו שאין ביכולתו לשלם את מלא הסכום, ולאחר מכן התברר שטעו באומד דעתם, אין באפשרותם לחזור ולחייבו על העבר.

הוא הדין בנדון דידן, אף שהחלטת הנתבע לפטור את התובעת מחלק מהתשלום נבעה מהנחה שהתובעת תשלם את היתרה, הנחה שהתגלתה כטעות, אין בכך כדי לאפשר לנתבע שהוא גוף ציבורי, לחזור בו מהחלטתו.

הרב יצחק קוליץ, בית הדין האזורי תל אביב

פד"ר כרך ו עמ' 166 - 173

תוקף הסכם בין נציגי ציבור

תיאור המקרה

בין שתי מפלגות דתיות המתמודדות לבחירות עירוניות, נערך הסכם לרוץ כרשימה מאוחדת. על פי ההסכם, שני הנציגים הראשונים היו חברי המפלגה הנתבעת, ואילו חבר המפלגה התובעת מוקם במקום השלישי. עם זאת, בהסכם שבין המפלגות נאמר:

אם יכנסו מהרשימה המשותפת רק שני נציגים, יהיה האחד שייך למפלגה האחת, והשני למפלגה השניה.

בבחירות זכתה הרשימה המאוחדת בשני מושבים בלבד, ועל כן נמצא שרק נציגי המפלגה הנתבעת ישבו במועצת העיר.

התביעה

התובעת טוענת שעל פי ההסכם מגיע לה מושב בעירייה. לכן היא תובעת שהנציג השני מטעם הנתבעת יתפטר ויפנה את מקומו לנציג מטעמה.

תשובת הנתבעת

הנתבעת טוענת, שההסכם הוא בגדר אסמכתא, ולכן אינו מחייב.

פסק הדין

בית הדין קבע שההסכם מחייב.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם הסכם בין נציגי ציבור צריך קניין?

ב. האם הסכם כזה תקף גם כשיש בו חסרונות כגון קניין דברים או אסמכתא?

א. קניין בהסכם של נציגי ציבור

כתב הרא"ש בתשובה (כלל ו סימן יט):

ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם, מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין, ובכל תקנות הקהל שמתקנין על יחידים ועל רבים, ומסיעין על קיצתם, כל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי.

ועל פי זה פסק הרמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף ו) שכל דברי הקהל אינם צריכים קנין.

דין זה אינו אמור רק בהתחייבויות של הקהל כולו, אלא גם של תתי קבוצות בתוך הקהל. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלא סעיף כז) נפסק, שרשאים בני אומנות לעשות תקנות בעניין מלאכתם, כגון שלא יעבוד אחד מהם אלא בימים מסויימים. וכתב שם הגר"א (סקי"ב):

כן כתב הרמב"ן, שכל האומנין באומנותן, הרי הן כבני העיר. וכן משמע בתוספתא. דאם לא כן, במה זכו שכל מקח שיבוא....

הרי שההגדרה של 'בני העיר' איננה אמורה דווקא בכלל בני העיר, אלא גם בכל ציבור וציבור, ואפילו בציבור של בעלי מקצוע מסויים.

ב. מעמדה של התחייבות ציבורית, במקום שקניין אינו מועיל

כל האמור עד עתה הוא רק, שהתחייבות של ציבור אינה צריכה קנין. אבל בנדון דידן, הרי מדובר בהתחייבות להתפטר, שהיא קנין דברים, ויש מקום לומר שגם בציבור אין תוקף להתחייבות שכזו.

המהרי"ק (שורש קפא) דן בשאלה זו וכתב:

וכן אין נראה לחלק ולומר, דכי אמר מהר"ם דאינו צריך קנין, בתנאי השותפין, דהיינו דוקא בדבר שבא לעולם... דבכל עניני תנאי קאמר, ואפילו על דבר שלא בא לעולם...

ובהמשך דבריו כתב:

ואם נפשך לומר, דאיכא לאוקמיה הך ברייתא דתוספתא כרבי מאיר, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם... ואע"ג דהתם בלא קנין... מ"מ תשוב ותאמר דכל היכא דמהני בעלמא היכא דאיכא קנין, מהני הכא בלא קנין... מהני טעמא שפירש מהר"ם... אבל לדידן דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו ע"י קנין לא היה מהני בעלמא, ה"נ לא מהני בלא קנין, דלא עדיפא שותפין בלא קנין, מאיניש דעלמא בקנין... אי אפשר לומר כן, דהא בההיא תוספתא גופיה... שהבאתי לעיל, אשכחן סתמא דלא כרבי מאיר דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם...

הרי פסק המהרי"ק, שגם בדבר שלא מועיל קנין, כגון בדבר שלא בא לעולם, התחייבות של הציבור מועילה.

וכן כתב גם הרשב"א (שו"ת חלק ג סימן תיז):

הסכימו הקהל לברור להם אנשים למנותם... וכתבו שמותם בפנקסים והעלו בקלפי, וכל חמשה מהם שיועלו בגורל יהיו ממונים נאמנים... מסר אחד מהם מודעא שאינו מסכים באותה הסכמה... שאינו חפץ להיות נאמן על תיבת הקהל, והזמין עדים על זה... ועלה הוא בגורל מכלל החמשה, ועכשיו הוא מסרב מהיות ממונה.

אין כל אדם רשאי לפטור עצמו מתקנת הקהל והסכמתם, לפי שהיחידים משועבדים הם לצבור, וכמו שכל הקהלות משועבדים לבי"ד הגדול, כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו... ולפיכך זה שהוציא את עצמו מן ההסכמה לא עשה ולא כלום, ומחוייב הוא לנהוג נאמנותו כיון שלא שמעו לו הקהל להוציא...

הרי שהציבור יכול למנות נציג, אף אם אותו אדם הביע התנגדות להצגת מועמדותו עוד לפני שנבחר.

ובשו"ת המבי"ט (חלק ד סימן רכח) כתב, שגם לעניין בעיית אסמכתא, אין בהתחייבות של ציבור בציבור בעיה כזו:

הטענה השניה, כי גם שנתחייב לפרוע ההפסד (היה) הוא אסמכתא בעלמא, בלי קנין ושבועה, גם בזו אין להם זכות, כי כל תקנות הקהלות אין צריכים קנין ולא שטר, ודבריהם ככתובים וכמסורים דמי, כמו שהשיב הרא"ש ז"ל כלל ו', וכתב שמנהג פשוט הוא...

עוד יש לציין, שעל הציבור לשמור על התחייבויותיו ולכבדן, גם אם היא אינה מחייבת במונחים דיניים רגילים. וכך כתב תרומת הדשן (סימן שמב):

וכל דבר שרבים מצורפים יחד, צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמם לפי צרכיהם לפי ענינם, דאי לא... לעולם תהא מריבה ביניהם, משום הכי מעיקרא מחלי אהדדי... וגמרו ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו, וכעין זה כתב מהר"מ דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קנין...

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר