גליון מס' 57 - מערכת היחסים שבין היחיד והציבור

שער לדין

מבוא לדיני שומרים

מגליון זה ואילך, נעסוק בדיני שומרים.

בתחילת עיסוקנו בהלכות שומרים, נתאר השבוע את ההלכות היסודיות בדיני שומרים.

המשנה בבבא מציעא (צג.) אומרת:

ארבע שומרים הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

המשנה מסבירה, שקיימים ארבעה 'דגמים' של שומרים: שני ה'דגמים' הראשונים מתייחסים לאדם שתפקידו קשור אך ורק לשמירה, והשאלה היא אם הוא מקבל שכר על שמירתו - שומר חינם, הוא שומר שאינו נוטל שכר על שמירתו, ושומר שכר, הוא שומר הנוטל שכר על שמירתו. שני ה'דגמים' האחרונים מתייחסים לאדם שיש לו רשות להשתמש בחפץ של חברו, כאשר בתמורה לרשות זו, מוטלת עליו החובה לשמור על החפץ - שואל הוא מי שאינו משלם על הרשות להשתמש בחפץ ולכן 'כל ההנאה שלו' ואילו השוכר משלם על השימוש בחפץ.

דינו של שומר חינם הוא, שהוא חייב לשלם רק אם פשע בשמירתו. שומר שכר משלם גם במקרה שהחפץ נגנב למרות השמירה, או שאבד למרות השמירה. השואל חייב לשלם אפילו אם החפץ אבד באונס גמור. לגבי דינו של השוכר נחלקו התנאים. להלכה, דינו כשומר שכר.

עוד חידוש בדיני השומרים הוא, שכאשר ישנה מחלוקת בין המפקיד לשומר (המכונה גם נפקד) בשאלה באילו נסיבות אבד החפץ, ואפילו אם אין למפקיד טענת ודאי, אלא שהוא פשוט אינו מאמין לשומר, אם לשומר אין ראיות, הוא חייב להישבע כדי להכחיש את טענתו של המפקיד. שבועה זו מכונה 'שבועת השומרים'.

מהות חיוב התשלומים של שומר - הסכם או חיוב של התורה

כאמור, ישנם שלושה דגמים של חיוב תשלומים בשומרים. ברור, שהסברא נותנת שחיובו של שומר שכר יהיה גדול מזה של שומר חינם. כמו כן, שואל, היות ש'כל ההנאה שלו', סביר שיהיה חיובו גדול יותר מזה של שומר שכר. אולם, מה טיבה של ההלכה הקובעת את חובות התשלומים של השומר - האם זהו חיוב תשלומים שהתורה מטילה על השומר, או שמא מדובר בהתחייבות של השומר?

שאלה זו תלויה, ככל הנראה, בשני תירוצים בתוספות. המשנה בבבא מציעא (צד.) אומרת:

מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם. כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל.

דהיינו, שכל השומרים רשאים להתנות עם המפקיד על חיובי שמירה שונים מאלו שהגדירה התורה. הגמרא שם שואלת, מדוע ניתן להתנות, הרי כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל? בתחילה עונה הגמרא, שמשנה זו היא כדעת רבי יהודה הסובר ש'בדבר שבממון, תנאו קיים'. אולם, אחרי כן אומרת הגמרא שגם לדעת רבי מאיר, הסובר שאפילו בדבר שבממון אין אפשרות להתנות על מה שכתוב בתורה, בדיני שומרים ניתן להתנות. והטעם 'דמעיקרא לא שעבד נפשיה'.

התוספות (כתובות נו: ד"ה ראשון) מסבירים שני הסברים, מדוע בשומרים רבי מאיר מודה שניתן להתנות:

ויש לומר, (א) דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ (ב) שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים.

בתירוץ הראשון מסבירים התוספות, שכיוון שהתורה יצרה כמה 'דגמים' של שומרים, זו הוכחה לכך שלתורה 'לא אכפת'  ששומר יבחר בין הדגמים השונים. התירוץ השני בתוספות הוא, שלמעשה התורה אינה מטילה חיוב על השומר, והדגמים של התורה הם למעשה אומדן דעתו של השומר, על מה הסכים להתחייב לבעל הבית. כיוון שכל החיוב נובע מאומדן דעתו של השומר, הרי שאם השומר אמר בפירוש שמעוניין בחיוב שונה, אין בעיה בכך.

נמצא, שאליבא דהתירוץ הראשון, חיובו של שומר הוא חיוב מן הדין - התורה מגדירה את חיובו, כשם שהיא מגדירה את חיובו של מזיק וכדומה. אולם, התירוץ השני אומר שחיובו של שומר הוא ביסודו של דבר התחייבות אישית, והתורה רק מגדירה את 'ברירת המחדל' עבור שומרים שונים.

זמן חיוב התשלומים אצל שומר

כעת  נדון בשאלה, האם חיוב השומר לשלם נוצר בשעה שאיבד את החפץ (-בלשון חז"ל: שעת אונסים) או משעה שהתחייב לשמור (בלשון חז"ל: שעת משיכה).

באופן עקרוני, שאלה זו נדונה בגמרא במסכת כתובות (לד:) ובבא קמא (קיב.). הנפקא מינה משאלה זו היא מה קורה כאשר על שעת הפשיעה אין אפשרות לחייב את השומר, כגון שבשעת האונס, השומר חילל שבת או עבר עבירה אחרת, שהוא מתחייב עליה מיתה, וכלל נקוט בידינו, שאדם שעשה עבירה שחייבים עליה מיתה ובמקביל התחייב לשלם לאחר, חייב מיתה ופטור מן התשלומים (-'קם ליה בדרבה מיניה').

בגמרא יש שתי לישנות בשאלה זו. וגם להלכה נחלקו הראשונים. דעת רוב הראשונים, שהשומר מתחייב רק משעת אונסים, וכן פסק המחבר (חושן משפט סימן שמא סעיף ד). אמנם, בדעת הרמב"ם נראה, שהוא סובר שחיוב שומר הוא משעת פשיעה.

קצות החושן (סימן רצא סק"א) אומר, שלכאורה, יש נפקא מינה נוספת משאלת זמן ההתחייבות -  שווי ההתחייבות במקרה ש שווי החפץ השתנה בין זמן השאלה לפשיעה. אמנם, המגיד משנה (הלכות שאלה פרק ח הלכה  ג) והש"ך (חושן משפט סימן רצה סעיף  ז) כתבו בפשטות ששומרים משלמים לפי שווי החפץ בזמן הפשיעה.  והקשה קצות החושן, שהרי לדעת הרמב"ם, חיוב שומרים הוא משעת משיכה.

קצות החושן מתרץ, שגם למאן דאמר שחיוב התשלומים הוא משעת משיכה, אין זה חיוב גמור, שהרי השומר יכול להחזיר את החפץ בעצמו. אלא השאלה היא רק לגבי זמן תחילת שעבוד הנכסים. ואם כן, אפשר לומר שגובה חיוב התשלומים תלוי בשעת הפשיעה.

שאלת זמן החיוב של השומר קשורה לשאלה נוספת – מהו אופי החיוב של השומר? הדיון בעניין זה הוא במקרה של שומר שאינו מחזיר את החפץ, ואינו יודע אם החפץ אבד באופן הפוטר אותו, או לא. לדוגמא, שומר שכר שאינו יודע אם מה שהתרחש היה אונס והוא פטור, או שנחשב כ'גניבה ואבידה' והוא חייב.

הגמרא בבבא קמא (קיח.) אומרת, שישנו הבדל בין אדם שטוען 'איני יודע אם הלוויתני' ובין אדם שטוען 'איני יודע אם פרעתיך'. במקרה הראשון, הנתבע אינו מודה אפילו בקיומו של החוב, והדין הוא שהוא פטור, שכן חובתו של התובע להוכיח שהיה חוב – 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אולם, במקרה השני, הנתבע מודה בקיומו של החוב, אלא שהוא מסופק אם הוא כבר פרע אותו או לא. במקרה כזה, הדין הוא שהוא חייב לשלם.

שני טעמים נאמרו ביחס לחיוב  התשלומים במקרה של 'איני יודע אם פרעתיך': יש אומרים, שחיוב התשלומים נובע מכך שטענה זו נחשבת טענה 'גרועה' ונסיון התחמקות של הנתבע. ולכן יש ראיה לכך שהיה חוב, וממילא חובת ההוכחה לפירעון מוטלת על הנתבע. ויש אומרים, שעצם העובדה החוב ברור, והספק הוא לגבי הפירעון, מטילה את נטל הראיה על הנתבע.

מה דינו של שומר – האם שומר שטוען איני יודע נחשב 'איני יודע אם הלוויתני' או 'איני יודע אם פרעתיך'? אם נאמר שחיוב השומר הוא משעת המשיכה, הרי שבאופן יסודי שומר שמשך חפץ, התחייב להחזירו או לשלם את דמיו. אם הוא רוצה להיפטר מחיוב זה, עליו להביא ראיה לכך שפרע, ובספק, לא יפטר מלשלם. אולם, אם נאמר שחיוב התשלומים הוא רק משעת פשיעה, הרי שבהעדר ידיעה ודאית שהיתה פשיעה, לא מוטל חיוב ודאי על השומר, וממילא הוא יפטר מספק.

בשאלה זו נחלקו הש"ך וקצות החושן. הש"ך (חושן משפט סימן רצא סקמ"ד) טוען, שעל השומר מוטלת חובה להחזיר את החפץ לבעלים. חובה זו פוקעת או בהשבת החפץ, או בהשבת דמיו. ונמצא ששומר שטוען 'איני יודע' הרי זה 'איני יודע אם פרעתיך' ויהיה חייב לשלם. לעומת זאת, קצות החושן טוען, שלא מוטלת על השומר חובה להחזיר את החפץ - בתום תקופת השמירה, השומר משאיר את החפץ אצלו, והחובה להחזיר את החפץ לבעלים מוטלת על הבעלים בעצמם. ולכן חיוב התשלומים אינו תלוי בחיוב ההשבה ולגבי חיוב התשלומים, העיקר כדעת רוב הראשונים, שחיוב זה נובע מהפשיעה, וממילא במקרה של ספק נאמר 'איני יודע אם הלוויתני' והשומר יהיה פטור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר