גליון מס' 58 - שומת בית הדין

שער לדין

אופן ההתחייבות של השומר

טרם שניגש לפרטי הדינים, נעסוק השבוע בשאלה כיצד נוצרת התחייבותו של השומר לשמור.

הגמרא בבבא מציעא (צט.) דנה במי ששאל חפץ מחברו, והמשאיל מתחרט על ההשאלה. ברור, שמרגע שההשאלה התבצעה, אין המשאיל רשאי לחזור בו, למשך כל הזמן שהוסכם מראש, כפי שהדבר נכון לגבי שכירות. השאלה היא מהו הרגע שבו 'מתבצעת' ההשאלה – מהי נקודת האל-חזור? הגמרא מביאה דעה, כי עד שהשואל לא השתמש בפועל בחפץ, המשאיל רשאי לחזור בו מההשאלה, אך מסקנת הגמרא היא ש'כשם שתקנו משיכה בלקוחות, כך תקנו משיכה בשומרים' – מרגע שהשואל ביצע את אחד מקנייני המטלטלין בחפץ, אין המשאיל יכול לחזור בו.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ח; הלכות שאלה פרק א הלכה ד; שם פרק ג הלכה ב) סובר, שכשם שעסקת השאלה לא נגמרת לעניין חזרתו של המשאיל עד שנעשה קניין משיכה, הוא הדין שחובותיו של השומר לשמור, מתחילות רק משעה שהתבצע קניין משיכה.

המשנה בבבא מציעא (פ:) אומרת:

שמור לי, ואמר לו הנח לפני – שומר חנם.

בגמרא (שם פא:) מבואר, שקבלת השמירה על ידי השומר, היא ההופכת אותו לשומר. התוספות (בבא מציעא צט.) הבינו, כי מגמרא זו עולה שחיובי השמירה של השומר אינם תלויים במעשה קניין, אלא עצם ההסכמה של השומר לשמור מחייב אותו מיד בחיובי השמירה. לכן, בניגוד לרמב"ם, התוספות סוברים שחיובי השמירה תלויים בהסכמת השומר לשמור בלבד, ורק לעניין יכולת הבעלים לחזור בהם מהסכמתם להשאיל ולהשכיר, נאמר הדין שמשיכה קונה בשומרים. כשיטת התוספות סובר גם הרא"ש. לדעת הרמב"ם צריך לומר, שהגמרא המדברת על 'הנח לפני' מדברת ברשות השומר, כך שמעשה הקניין קיים מכח קניין חצר.

שיטה נוספת נזכרת בר"ן (חידושים לב"מ צט.). הר"ן כותב בשם יש אומרים, שתיקנו משיכה רק בשואל ושוכר, הקונים את החפץ להשתמש בו, ולכן המשיכה עושה מעשה קניין בעבורם, וממילא אין הבעלים יכול לחזור. אבל בשומר שכר או שומר חינם, היות שהמשיכה אינה מקנה כלום לשומר, שהרי אין לו שום קניין בגוף החפץ, וממילא לא סביר  שהמשיכה תחייב את הבעלים. אמנם, הר"ן עצמו חולק לגבי שומר שכר, וכותב שאצל שומר שכר, משיכת החפץ הרי היא תחילת מלאכה, וממילא הבעלים מתחייב לשלם לו שכרו, כדין מי ששכר פועל, שתחילת המלאכה היא קניין.

מדברי הר"ן והיש אומרים עולה, שהם סוברים באופן עקרוני כשיטת התוספות והרא"ש, שמשיכה אינה מחייבת בחיובי השמירה, משום שאילו היה כן, ברור שהמשיכה גורמת להתחייב בחיובי השמירה גם בשומר חינם ושומר שכר. מלבד זאת, ניתן להסיק מדברי הר"ן שלוש מסקנות: (א) שואל ושוכר קונים את החפץ להשתמש בו; (ב) שומר שכר ושומר חינם אינם קונים בחפץ כלום; (ג) לשיטת הר"ן, שומר שכר נחשב כפועל, ותחילת המלאכה היא משיכת החפץ.

נמצא שיש בידינו שלוש שיטות עקרוניות בשאלה כיצד מתחייב השומר לשמור:

לדעת הרמב"ם, חיוב זה נעשה ע"י מעשה קניין. מעשה הקניין מועיל הן לחיובו של השומר לשמור, והן לחוסר היכולת של הבעלים לחזור בהם.

לדעת התוספות והרא"ש, חיובו של השומר לשמור נובע מעצם הסכמתו לשמור. לעומת זאת, חוסר היכולת של הבעלים לחזור בהם, נובעת ממעשה קניין.

לדעת הר"ן, יש להבדיל בין שומר חינם ושומר שכר, שאצלם יש רק חיוב שמירה, ובין שוכר ושואל, שאצלם יש לשומר קניין כלשהו בגוף החפץ. לכן, אצל שוכר ושואל, חיובי השמירה הם תוצאה של הבעלות החלקית שיש לשואל ולשוכר בגוף החפץ (תוכנה של בעלות זו נדון בארוכה בעבר, כשדנו במהותה של עסקת שכירות) ולכן הם תלויים במעשה הקניין בגוף החפץ. לעומת זאת, לגבי שומר חינם ושומר שכר רק קבלת השמירה יוצרת את חיובי השמירה, ואילו המשיכה אינה מעלה ואינה מורידה. אמנם, אצל שומר שכר, על פי דיני פועל המשיכה היא תחילת מלאכתו של השומר.

לשיטת התוספות והרא"ש, יש לשאול, כיצד מתחייב השומר בחיובי השמירה, אם לא משך? קצות החושן (סימן שז סק"א) כותב, ששומר נחשב כפועל, ומיד כשהסכים לשמור, הרי זה כתחילת מלאכה שמחייבת אותו ואת בעל הבית. קצות החושן עצמו מעיר, שמדברי הר"ן משמע לא כך, שהרי הר"ן כתב שרק המשיכה עושה תחילת מלאכה. כמו כן, כפי שנראה עוד לקמן, לא ברור בכלל ששומר חינם נחשב כפועל, ולכן דברי הקצות צריכים עיון. לעניות דעתי, ההסבר הפשוט הוא, שחיובי השומר נובעים מ'דין ערב'.

הגמרא בסוף מסכת בבא בתרא אומרת שכאשר המלוה לא מוכן להלוות אלא אחר הסכמת הערב, הערב מתחייב בלא קניין. טעם ההתחייבות הוא, שכיוון שהמלוה לא היה מוכן לסכן את כספו אלא על סמך הבטחתו של הערב, הערב גומר בדעתו לשלם. מכאן לומדים ראשונים רבים, שכאשר אדם הוציא הוצאות על סמך הבטחתו של חברו לכסות את הפסדיו במידה שיהיו, יש להבטחה זו תוקף מחייב מדין ערב.

על פי עקרון זה יש לומר, שהבעלים מוכן להסתלק מלשמור בעצמו על החפץ רק מחמת הבטחתו של השומר לשמור ולשלם במקרה של אבדן החפץ. נמצא, שהשומר הוא בעצם כעין 'ערב' לחפץ.

אפשר לומר, שגם כוונת הקצות כעין זה, שאין השומר נחשב כפועל ממש, אלא שכשם שבפועל התורה אמרה שתחילת המלאכה היא תחילת העסקה של שכירות פועלים, וקונה לגבי חיובי בעל הבית והפועל, כך גם תחילת השמירה, הנובעת מהסתלקות הבעלים, היא תחילת העסקה לגבי שומרים. אמנם, מלשון הקצות לא משמע כן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר