גליון מס' 58 - שומת בית הדין

עת לדון

זה נהנה וזה לא חסר

הרב עקיבא כהנא

בשנת ה'תשל"ט (1979) נחקק חוק 'עשיית עושר ולא במשפט'. החוק עוסק במגוון תחומים, שבהם אדם חייב לשלם על הנאה שקיבל מאדם אחר, אף שלא ביקש את ההנאה בפירוש מהמהנה. חוק זה נחקק בהשפעתו של המשפט העברי, וקבע שהמהנה את חברו זכאי לתשלום על ההנאה שההנה את חברו, אף שהנהנה לא הזמין את ההנאה הזו.

בשנת תשס"ו כתב השופט נועם סולברג פסק דין (מרדכי לוין ואח' נ' אבני רביד, ת"א 7236/05) העוסק בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר. המקרה שהתגלגל לפתחו של בית הדין עוסק בחברה שעיצבה את חזית ביתו של אדם, ולאחר מכן צילמה את הבית והשתמשה בצילום במסגרת עלון פרסום שלה. בעל הבית תבע את החברה לשלם לו חלק מהרווח שהפיקה החברה מצילום ביתו. מקרה זה ידון בדברים שלפנינו.

יסוד הפטור של זה נהנה וזה לא חסר

הגמרא בבבא קמא (כ.-כא.) דנה באדם שגר בבית חבירו בלי ידיעתו. הדייר נהנה מהמגורים בחינם, כיוון שהוא חוסך את הצורך לשלם דמי שכירות במקום אחר, ובעל הבית לא הפסיד, כיוון שמדובר בבית שאינו עומד להשכרה. השאלה היא, האם הדייר חייב לשלם לבעלים בעבור הנאתו שנהנה ממנו.

להלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן שסג סעיף ו):

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא – אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, שזה נהנה וזה אינו חסר.

כלומר, אין חייבים לשלם על מקרה שבו זה נהנה וזה לא חסר אלא אם כן בעל הדירה אומר בפירוש שהוא רוצה שכר, שאז בעצם הרי הוא משכיר את הדירה לדייר.

הפני יהושע מבאר בשיטת התוספות (ד"ה זה אינו נהנה) שהטעם שיהיה חיוב על ההנאה הוא מעצם ההנאה – הסברא היא שאי אפשר שאדם ייהנה מחברו, ולא יתחייב לשלם לו על כך. טעם הפטור כאשר המהנה אינו חסר הוא שזו מידת סדום לדרוש תשלום כאשר המהנה אינו חסר, ו'כופים על מידת סדום'. בעל חידושי הרי"מ (בבא מציעא לה.) ועוד אחרונים מסכימים גם הם שטעם החיוב הוא עצם ההנאה, אך המקור לפטור לדעתם, נובע מכך שההנאה אינה הנאה מממון המהנה. לדוגמא: ברור שאם אדם מסתכל על חפץ אין הוא חייב לשלם על ראייה זו כסף, גם אם הוא נהנה, ואין אפשרות לדרוש תשלום מאדם העובר ליד הספארי ומסתכל על החיות שמצויות שם. אין הדבר משום שהנאה זו לא מחייבת בתשלום, כפי שיאמר הפני יהושע, אלא משום שלאדם אין בעלות על שימוש זה שבחפץ, ואין זה נחשב שנהנו מממונו, ולכן אין הוא יכול לדרוש תשלום. השאלה מתי השימוש הוא שימוש בממון הבעלים תלויה בשאלה האם יש לבעלים חסרון מחמת הנאה זו או לא.

הנפקא מינה בין שני הטעמים היא במקרה שבו מצד אחד לאדם יש היזק מההנאה, ולכן אין מדובר במידת סדום, אך מצד שני ההנאה שנהנים מהחפץ היא לא הנאה כזו שנחשבת של המהנה, ולכן לפי הטעם השני לא יהיה חייב לשלם לו על כך.

מה נחשב חסרון

המשנה בבבא מציעא (לה:) דנה באדם ששכר פרה והשאילה לאחר, והפרה מתה באונס ברשות השואל. שואל חייב באונסים, ולכן השואל חייב לשלם. השאלה הנידונה היא, למי הוא משלם. בפשטות, השואל צריך לשלם לשוכר, כיוון שממנו הוא שאל את הפרה. לעומתו, השוכר אינו צריך לשלם לבעלים, שהרי שוכר פטור באונסים.

כך סוברים רבנן. אבל רבי יוסי חולק, וסובר שהשואל צריך לשלם למשכיר, שהוא הבעלים של הפרה. וטעמו: 'כיצד עושה הלה סחורה בפרתו של חברו' – כיצד יתכן שהשוכר יפיק רווח מפרה שאינה שלו.

בעל חידושי הרי"מ (שם) שואל, מדוע לא נאמר שהשוכר ירוויח מהפרה. הרי אילו השוכר לא היה משאיל, היה הבעלים מפסיד. ואם כן, אין חסרון לבעלים מכך שהשוכר נהנה מהפרה. מדוע לא נפעיל את הכלל 'זה נהנה וזה לא חסר – פטור', ונאמר שהשוכר אינו צריך לשלם על ההנאה מהפרה לבעלים?

כדי לתרץ את הקושיא מסביר חידושי הרי"ם, שאדם המפקיד חפץ אצל אחר יכול לומר 'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר'. והטעם הוא מפני החשש, שמא הנפקד החדש יכפור בפקדון. חוסר הרצון להעביר את החפץ לרשות אדם אחר מחשש שהשני יכפור בפקדון, מספיק כדי להיחשב כ'חסר' קצת, וגם חסרון מועט מחייב לשלם על כל ההנאה.

לפי זה, ייתכן שאם האדם שצילמו את ביתו יטען שכעת הוא חושש מפני גניבות, כיוון שכל העולם יכול לראות את ביתו, וגם חשש זה נחשב כ'חסרון'.

חידוש זה יכול להוות פתח לחיוב בהרבה מקרים של זה נהנה וזה לא חסר.

הנאה שאין בה פטור של 'לא חסר'

בניגוד לחידושי הרי"ם, לדעת ר' שמעון שקאפ (שערי ישר חלק ג סימן כה) כל הפטור של זה נהנה וזה לא חסר, לא שייך כלל במקרה של השוכר פרה ומשאילה. שכן, כאשר ממונו של אדם יוצר כסף, הכסף שנוצר מהממון שייך לבעל הממון ולא לאדם אחר. הבעלות על הכסף ש'נוצר' איננה תוצאה של דין נהנה, אלא היא שייכת לבעל הממון, בדומה לאופן שבו ולד של בהמה שייך לבעל הבהמה. וכשם שבעל הפרה זוכה בוולד למרות שהוא אינו 'חסר', כך כל ממון ש'נוצר' מכח ממון אחר, שייך לבעל הממון גם אם הוא לא 'חסר'.

לכן, במקרה של השוכר פרה ומשאילה, התשלום שמשלם השואל שייך לבעל הפרה, המשכיר, למרות שהוא אינו חסר, ואין מקום לומר, שבגלל שהוא אינו חסר, יזכה השוכר ברווח. לעומת זאת, בנדון דידן, לא מדובר ברווח שנוצר מהבית של התובעים. הרווח נוצר מעבודת הפרסום של הנתבעים.

לכן, אליבא דר' שמעון שקאפ אין לדמות את המקרה של הבית שבו אנו דנים, לסוגיה של השוכר פרה ומשאילה.

לסיכום:

יש שני הסברים עיקריים מדוע הנהנה פטור אם הוא אינו גורם חסרון לבעלים בהנאתו. ההסבר הראשון הוא שכיוון שהמהנה אינו חסר, כופים אותו שלא לתבוע תשלום. ההסבר השני הוא, שכאשר לא נגרם חסרון לבעלים, ההנאה אינה נחשבת הנאה מממון הבעלים אלא הנאה שבאה מעלמא. אליבא דר' שמעון שקאפ, לפעמים ההנאה אינה קשורה לחסרון כלל, ובמקרים שבהם ממון יוצר ממון אחר, הוא שייך באופן מהותי לבעל הממון היוצר, בלי קשר לשאלת החסרון.

כמו כן, יש לדון מה נחשב חסרון. מדברי בעל החידושי הרי"ם עולה, שגם חסרון מועט, כגון ירידת השווי של החפץ בגלל החשש שהוא עלול להיגנב, נחשב כחסרון המחייב לשלם על הנאה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר