גיליון מספר 59

שער לדין

אופן השמירה הראוי לכתחילה

לאחר שסיימנו לעסוק ביסודות העקרוניים של חיובי השומר, נתחיל לעסוק בפרטים. הסוגיה הראשונה שנעמוד עליה נוגעת בשאלה, מהי רמת השמירה הנדרשת מהשומר.

חיוב השמירה אצל שומר חינם

לגבי שומר חינם, הכלל הוא שהכל לפי הפקדון (רמב"ם הלכות שאלה פרק ד הל' ב-ג), וכל חפץ צריך להישמר כפי הראוי לו.

הגמרא (בבא מציעא מב.) אומרת ש'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע'. אמנם, הגמרא שם מסייגת כלל זה, ואומרת, שאם המפקיד הפקיד בערב שבת, כך שאין לשומר זמן לקבור את הכסף בקרקע, אין השומר נחשב פושע אם לא קבר את הכסף בקרקע. על פי עקרון זה כתב התשב"ץ, שאם אדם נתן כסף לחברו על מנת שיעביר את המכס, ונגנב, הרי המפקיד נתן אדעתא דהכי שלא ישמור בקרקע, אלא יעביר עם שאר חפציו, והרי זה דומה למי שהפקיד בערב שבת, שאין חיוב לשמור דווקא בקרקע.

הרא"ש (בבא מציעא פרק ג סימן כא) מביא את דברי הר"י אלברצלוני, שכתב, כי רק במקום ששכיחים גנבים ואנשים רמאים צריך שמירה דווקא בקרקע. אבל בימינו, אין צורך לשמור דווקא בקרקע. הרא"ש הוסיף נימוק עפ"י הירושלמי, שאם מפקיד עם שאר חפציו, פטור. הרמב"ן ציין, שאין כוונת הירושלמי כי כל פעם שהשומר מניח את הפקדון עם שאר חפציו פטור, אלא רק אם הניח במקום שכל אדם רגיל להניח בו את חפציו.

הב"י (חושן משפט סימן קצא) ציין כי הרמב"ם (הלכות שאלה פרק ד הלכה ד), כתב סתם שצריך להפקיד בקרקע, ולא הזכיר שבימינו הדין שונה, ומכאן שהרמב"ם לא פסק כר"י אלברצלוני. אמנם, המגיד משנה כתב שגם לדעת הרמב"ם, היות שכל השומרים אינם שמים בקרקע, הרי שכל המפקיד, מפקיד על דעת הרגילוּת.

נמצא, שאצל שומר חינם, חיוב השמירה מוגדר כהנחת החפץ במקום המשתמר על פי הראוי לחפץ זה, ועל פי הציפיות של המפקיד. ציפיות אלו תלויות, מן הסתם, באופן השמירה המקובל לחפצים מסוג זה.

כהמשך למה שכתבנו, נתיבות המשפט (סימן רצא סקכ"ד) אומר, שעל שומר חינם אין חובת שמירה על ידי מעשה, אלא רק חובה להניח במקום המשתמר. לדבר זה הוא מביא שתי נפקותות: (א) במחנה אפרים (הלכות שומרים סימן לח) כתב, שהשומר אינו נחשב כעובד בעבור המפקיד, ולכן אם אחרי שנהיה שומר הפקיד גם הוא חפץ אצל הבעלים,  לא יהיה לבעלים פטור של שאלה בבעלים. (ב) המגיד משנה (הלכות שאלה פרק ז הלכה יא) כותב, ששומר חינם אינו יכול לחזור בו אם קיבל את החפץ לזמן מסוים, אבל שומר שכר, סובר הנתיבות, יכול לחזור בו כדין כל פועל שיכול לחזור בחצי היום.

חיוב השמירה אצל שומר שכר

בשאלת רמת השמירה אצל שומר שכר, שחייב גם בגנֵבה ואבֵדה, ישנן שתי שיטות יסודיות בראשונים:

התוספות (בבא קמא נז. ד"ה כגון) מקשים, מדוע הגמ' אומרת ששומר שכר נפטר רק בטענה שהחפץ נגנב על ידי שודד חמוש (-'לסטים מזויין') ולא בטענה שהחפץ היה שמור היטב, והגנב היה כישרוני מעבר לרגיל. אחד התירוצים בתוספות הוא:

ונראה לר"י דכיון שחייב הכתוב שומר שכר בגניבה, וסתם גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בהשואל, סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור, ואף על גב דבלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא, פטר בו הכתוב אף על פי שאין אונסו גדול יותר.

התוספות כותבים, ששומר שכר חייב בכל מקרה של גניבה, גם אם השומר הניח את החפץ במקום שמור היטב. הפטור היחידי של שומר שכר הוא רק במקרה של 'לסטים מזויים' שהוא אינו בגדר גניבה, אלא בגדר 'שבויה', שהתורה פטרה בשומר שכר.

מה טעם ההבדל? נראה להסביר, שחיובו של שומר שכר לשמור אינו חיוב של הנחת החפץ במקום המשתמר בלבד, אלא שמירה אקטיבית, על ידי פעולה. אילו השומר היה שומר על החפץ באופן אקטיבי, ברור שגם גנב לא היה יכול לקחת את החפץ, אלא על ידי הוצאתו בכוח מן השומר. נמצא, ששומר שכר חייב גם בגניבה ואבידה, משום שהעובדה שהחפץ נגנב או אבד מראה שהוא לא שמר כפי הראוי לו – שמירה אקטיבית, במעשה. אולם, כאשר החפץ נלקח מהשומר בכוח, זו טענת אונס שבה נפטר שומר שכר.

אליבא דשיטה זו, נחלקו הראשונים מה קורה כאשר האונס לא קרה לחפץ, אלא לשומר, כגון שהוא נרדם או שהיה חולה. הנמוקי יוסף (בבא מציעא כד. מדפי הרי"ף) כותב בשם הרמב"ן שאם האונס אירע לגופו של השומר, היות שהוא לא היה יכול לשמור, הרי הוא פטור. אבל אם האונס הוא בחפץ והשומר שמר כראוי, הרי הוא חייב כפי שהסברנו לעיל. אבל הרשב"א כותב, שאפילו באונס בגופו של שומר – חייב.

שיטה שנייה היא שיטת התוספות במקום אחר (בבא מציעא מב. ד"ה אמר), שנגנב באונס פטור. המחבר (חושן משפט סימן שג סעיף ב) פסק כשיטה הראשונה, שרק בטענת לסטים מזוין נפטר שומר שכר, וכן נראית דעת נתיבות המשפט (שם סק"ב). אבל הגר"א (אות ד בליקוט) והש"ך (סק"ד) חולקים וסוברים כשיטת התוס' השנייה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר