גיליון מספר 60: הגליון המסכם

במהלך השנים, עסקנו בכמה נושאים מרכזיים ושכיחים בבתי הדין. בשורות הבאות ננסה לתאר את עיקרי המסקנות ההלכתיות הנוגעות לנושאים אלו. יש לזכור, שמסקנות אלו ניתנו על סמך פסקי הדין שהתפרסמו ב'הלכה פסוקה', ואינן בהכרח העֶמדה הרווחת בבתי הדין. אין להסתמך על מסקנות אלו כעמדה מחייבת בבתי הדין.

קביעת מקום הדיון – הנוהג המקובל הוא, שהדיון מתקיים במקומו של הנתבע. עם זאת, במידה ששני הצדדים גרו באותה העיר, ובשלב מסוים הנתבע עזב את העיר, והשאיר בה את ממונו, מקום הדיון יישאר בעיר שבה גר מלכתחילה. כמו כן, אם יש כמה בתי דין בעיר, הנתבע כופה את התובע לדון בבית הדין שיבחר[1].

ישנם בתי דין המתייחסים לעצמם כבית דין הקבוע שבעיר, שחובה להתדיין בפניו, גם אם הנתבע מעדיף בית דין אחר בעיר. עם זאת, רוב בתי הדין, ובכללם בתי הדין של ארץ חמדה - גזית, אינם רואים את עצמם כבית הדין הקבוע שבעיר.

הסתלקות דיינים מלדון – בתי הדין של ארץ חמדה - גזית משתדלים להחמיר מאוד על עצמם, ולא להשתמש בדיינים שיש להם קשר כזה או אחר עם אחד הצדדים. עם זאת, במקרה שההסתלקות מן הדין היא רק ממידת חסידות, אין הדיין רשאי להסתלק, אם הדבר יגרום לעינוי דין.

יחסי פסלות כלפי עורך הדין – במקרה של יחסי פסלות בין עורך הדין לדיין, חובת ההסתלקות מוטלת, בדרך כלל, על עורך הדין. במידה שהסתלקות עורך הדין תגרום לפגיעה משמעותית וארוכת טווח בפרנסתו של עורך הדין, או לעינוי דינם של בעלי הדין, על הדיין להסתלק[2].

סמכות שיפוטית – ארגון שיש לו מערכת חוקים מקומית משלו, לצורך התנהלותו, רשאי לקבוע כי פרשנות חוקים אלו תהיה בידי מוסדות משלו, ולא בידי בית דין. באותו אופן, יש לארגון שכזה לקבוע בית דין שידון בסכסוכים פנימיים משלו. עם זאת, בהעדר גוף שיפוטי פנימי, או במקרה שהגוף השיפוטי אינו יכול לדון, חוזרת סמכות השיפוט לידיו של בית דין הדן על פי דין תורה[3].

חיוב אדם להעיד – היודע עדות שיכולה לסייע לחברו מחויב להעיד לטובתו. דין זה נכון גם ביחס לעד בודד. החובה להעיד קיימת גם כאשר מדובר בעדות בבתי המשפט של מדינת ישראל, וגם כאשר מדובר בעדותו של עד בודד, ובלבד שמדובר בדין פלילי. במידה שמדובר בעדות לטובת הנתבע בתביעה אזרחית, הסתפקו הפוסקים אם מוטלת חובה על עד בודד להעיד[4].

עם זאת, מי שלא קיים את החובה להעיד, ומחמת כן נגרם הפסד לחברו, פטור בדיני אדם.

תשלום עבור עדות – באופן עקרוני, עד המקבל תשלום בעבור עדותו מאחד הצדדים, עדותו פסולה, משום שהוא נוגע. עם זאת, במידה שהוא יקבל את שכרו באופן בלתי תלוי בתוכן עדותו, אינו נחשב נוגע. כמו כן, הנוטל שכר כדי להעיד על מעשה שראה כבר, עדותו בטלה, אך עד רשאי ליטול שכר כדי לראות מעשה מסוים, ואז עדותו תהיה כשרה. לכן, חוקר פרטי הנוטל שכר כדי לעקוב אחרי אדם ולהעיד עליו, אינו נחשב נוטל שכר להעיד, ואם שכרו אינו תלוי בתוכן דבריו, הוא כשר לעדות. גם העובדה שלחוקר יש אינטרס בעדותו כדי לחזק את המוניטין שלו, אינה הופכת אותו לנוגע בעדותו[5].

עדים פסולים – בתי הדין נוהגים לשמוע גם את עדותם של עדים פסולים. זאת משום שלבית הדין שמורה בדרך כלל הסמכות (מכח שטר הבוררות) לפסוק גם 'על פי שיקול דעתו'.

קבלת עדות במעמד צד אחד בלבד – באופן עקרוני, אין לקבל עדות בדיני ממונות שלא במעמד שני הצדדים. אבל, עדות הנוגעת לקביעת המעמד האישי (גרושה, נשואה, אלמנה וכדומה) ניתן לקבל במעמד האדם שאת מעמדו יש לקבוע בלבד[6].

במידה שהתקבלה עדות כדין, יש לה תוקף לגבי כל דיון עתידי, גם אם באותו הדיון יהיו אנשים שלא נכחו בשעת מתן העדות[7].

סדר השומה הראוי – בדרך כלל שוויו של חפץ ייקבע על פי שומתם של שלושה בקיאים. כאשר יש מחלוקת בין השמאים, יש לקבוע את המחיר באופן כזה שייצג את דעתם של רוב השמאים[8].

שומה בהסתמך על הקשרים העסקיים בין הצדדים – תשלום על עבודה קבלנית שהופסקה לפני סיומה ייקבע באופן יחסי לתשלום שסוכם מראש על העבודה כולה. התשלום על תוספות עבודה, שנעשו בלא סיכום מראש ולא נכללו בהסכם המקורי, ייקבע גם הוא באופן יחסי לסולם השכר בהסכם המקורי. במידה שאין אפשרות לשום את שווי העבודה במדויק, רשאי בית הדין להשתמש בשיקול דעתו ולקבוע שומה כפשרה[9].

חיוב בעלי הדין לאפשר לבית הדין לפסוק פשרה – נחלקו הדעות, אם בית הדין רשאי לכוף את הצדדים לחתום על הסכם בוררות בין לדין בין לפשרה. למעשה, שטר הבוררות הסטנדרטי כולל מתן רשות לבית הדין לפסוק בין לדין בין לפשרה. במצבים מסוימים, בית הדין רשאי לעשות פשרה גם אם בעלי הדין לא חתמו כלל על אפשרות לפשרה בהסכם הבוררות.

סמכות בית הדין במסגרת פשרה – באופן עקרוני, הסמכות החוקית המוקנית כאשר הצדדים מאפשרים לבית הדין לעשות פשרה הינה רחבה למדי. בפועל, בתי הדין משתמשים באפשרות זו לאחת מהסיבות הבאות:

למעשה, בתי הדין של ארץ חמדה - גזית אינם מרבים בשימוש בפשרה, גם לא בהקשר של שני הסעיפים הראשונים.

התנהגות בתום לב – ככלל, בתי הדין ממעטים להטיל את הוצאות המשפט על אחד הצדדים. עמדתם של בתי הדין באופן כללי היא, שאין לחייב הוצאות משפט כאשר הצדדים נהגו בתום לב[10].

תביעה בחוסר תום לב – הנטייה בבתי הדין במקרה כזה לחייב בהוצאות משפט גדולה יותר. אמנם, גם כאן ישנם דיינים הסוברים שאין לחייב בהוצאות משפט. לדעתם, בעל דין שתבע בחוסר תום לב, מוטל עליו חיוב בידי שמים לשלם את הפסדיו של הצד השני, אלא שבית דין אינו כופה על כך[11].

בעל דין שלא הגיע לדיון – אם לא הודיע על כך, יש מקום להניח שיהיה חייב לשלם לצד השני את ההפסדים שנגרמו לו עקב כך, ובלבד שהדבר לא היה מחמת אונס. חיוב זה מוגבל דווקא להוצאות כגון שכר טרחת עו"ד ונסיעות, ולא על הפסד רווח, כגון הפסד ימי עבודה וכדומה. כמו כן, אם העובדה שלא הגיע נבעה מאונס, אין מוטל עליו חיוב תשלומים[12].

אגרת התביעה – שני הצדדים חייבים לשלם אותה בשווה. במידה שהאגרה מחושבת ביחס לסכום התביעה, הנתבע אינו חייב לשלם מעבר למה שהיה סכום התביעה הסביר, ואם התובע הפריז בסכום התביעה, יעריכו בית הדין כמה היה ראוי שיתבע, ולפי זה יחשבו את חלקו של הנתבע[13].

עדים מומחים – ראשית, יש לציין, שעדותו של עד מומחה שנשכר ע"י אחד הצדדים, בדרך כלל אינה קבילה בבתי הדין, ולכן הבאת חוות דעת של מומחים כחלק מטיעוני התביעה או ההגנה, אינה מועילה. במידה שבית הדין יתרשם שיש צורך בעדותו של מומחה, הוא יפנה אל מומחה שכזה מיזמתו. לגבי חיוב תשלום העלויות של עדים שמזמין בית הדין, בדרך כלל עלות עדות של עד מומחה תהיה מוטלת בשווה על שני הצדדים. מלבד כאשר עדותו של המומחה היא לתועלתו של צד אחד בלבד, כגון כשצריך לקבוע את אופן תיקון הנזק לאחר שנקבע שצד אחד צריך לבצע את התיקון[14].

כיום, מרבית בתי הדין נוהגים להוסיף להסכם הבוררות סעיף המאפשר לבית הדין לחייב את הצדדים בהוצאות משפט על פי ראות עיני הדיינים. בינתיים, השימוש בסמכות זו מוגבל ביותר.

בנושא זה אין פסקי דין רבים. חברות נוטות להִדיין בבתי משפט ולא בבתי דין, ולכן אין דיונים רבים בשאלת מעמדן לגבי דינים שונים.

מעמדה של חברה בע"מ כיישות משפטית עצמאית – שאלה זו שנויה במחלוקת בין הדיינים, ואין לגביה הכרעה ברורה בפסיקה. הדבר משמעותי בעיקר במצבים שבהם עורך העסקה המקורי (מנהל בחברה או בעל מניות) אינו קשור יותר לחברה, והשאלה היא, אם התביעה היא נגד החברה או נגד הבעלים הנוכחיים שלה, ושמא נגד עורך העסקה[15].

תקפותו של עיקרון הגבלת האחריות על פי ההלכה – בנושא זה ישנה הסכמה, שעיקרון זה תקף[16].

אחריות חברה לנזקים שנעשו ע"י עובדיה – עובד בחברה הרי הוא כשלוחם של בעלי המניות. ולכן אם הוא גורם נזקים לצד שלישי במסגרת עבודתו בחברה, אין במעשיו כדי לחייב את החברה, משום שאין שליח לדבר עבירה[17].

מעמדה המיוחד של חברה שהיא חלק מהמגזר הציבורי – חברה כזו נחשבת כ'ציבור' ולכן הלכות שונות החלות על ציבור, חלות גם עליה. לכן, למשל, התחייבויות של חברה כזו, אף שלא נעשו באופן שהעניק להן תוקף על פי ההלכה, תקפות משום שהתחייבויות של ציבור מקבלות תוקף גם במקרה כזה[18].

גם כאן, במסגרת בית הדין 'משפט והלכה בישראל' נעשה ניסיון להציע פתרון לחלק מן הבעיות. בהסכם הבוררות נכתב שבית הדין מקבל את עיקרון הגבלת האחריות, וכן את העיקרון שחברה נחשבת כיישות משפטית עצמאית. עדיין אין פסיקה של בית הדין הקשורה לסעיף זה.

לא כל חוזה התקף בבתי המשפט תקף גם על פי ההלכה. הדבר גורם לעתים רבות מפח נפש לבעלי הדין, משום שהם חשבו שהחוזה מגן עליהם, ולמעשה אין זה כך. הפתרון לבעיה זו כרוך בהצגת חוזים סטנדרטיים התקפים על פי ההלכה ומתאימים לעסקאות מסוימות, דוגמת חוזי שכירות ומכר, וכן בשירותי עריכת חוזים על פי ההלכה, שיינתנו ע"י בתי הדין או בעלי מקצוע המוסמכים לכך.

התחייבות בעל פה – להתחייבות שנעשתה בעל-פה אין תוקף, אף אם המתחייב אינו מכחישהּ, אלא אם כן היא אינה מותנית ונעשית בפני עדים. אמנם, אם מדובר בהתחייבות של גוף ציבורי, כגון עמותה, יש להתחייבות תוקף גם אם היא נעשתה בעל פה בלבד[19].

התחייב לעבוד, והסתמכו עליו, ייתכן שיהיה חייב[20].

ספק בפרשנות – באופן כללי, בכל מקרה של ספק בפרשנות חוזה, הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה[21].

חתימה על חוזה בלא הבנתו – באופן כללי, אדם החותם על חוזה ללא קריאתו, אף אם יוכיח שאינו יודע לקרוא כלל, מתחייב בחתימתו על מה שכתוב בחוזה, משום שחובת הבירור לדעת מה כתוב בחוזה מוטלת עליו, ואם לא בירר – הפסיד[22].

עם זאת, הבאנו מספר דוגמאות של פסקי הדין שבהם נטען כי כאשר ברור לחלוטין שהחותם חשב שהוא חותם על משהו אחר, אין החתימה מחייבת אותו[23], והוא הדין כאשר מי שכתב את השטר הטעה את החותם[24].

סעיפים לא סבירים בחוזה – חוזה הכולל התחייבות בלתי סבירה מצריך קניין מיוחד על התחייבות זו. אדם המתחייב להשכיר דירה לעולם, הרי זו התחייבות בלתי סבירה, שאינה מועילה בלי קניין מיוחד. התחייבות המופיעה בחוזה, ופירושה הפשוט הוא שהיא התחייבות בלתי סבירה, על בית הדין לבחון מתן פרשנות להתחייבות על פי רוח החוזה, באופן שתיווצר התחייבות סבירה[25].

התחייבות בחוזה שהחוק אינו מאפשר לקבל אותה – נחלקו בתי הדין אם ניתן להתחייב באופן כזה[26].

הסכם שבטל במקצתו – הסכם שסעיף אחד שלו אינו תקף על פי ההלכה, אין בכך כדי לפגוע בתוקפם של סעיפים אחרים בהסכם, אלא אם כן כל ההתחייבות/הקניין נעשו במעשה קניין אחד, או במצב בו אומדן הדעת הוא שבלא קיום אותו רכיב בחוזה אין גמירות דעת לרכיבים האחרים של החוזה.

קניין דברים – על פי ההלכה, התחייבות לעשות פעולה אינה תקפה בהרבה מקרים. נביא כאן מספר דוגמאות:

אסמכתא – התחייבות לתשלום של קנס במקרה מסוים, ובאופן כללי התחייבות עתידית מותנית, אינה תקפה לעתים על פי ההלכה. נביא כאן מספר דוגמאות:

לבעיית אסמכתא ישנו פתרון קל – הוספת סעיף בחוזה, לפיו 'כל התנאים בחוזה זה נעשו בקניין בפני בית דין חשוב דלא כאסמכתא'.

את בעיית קניין דברים ניתן לפתור בדרך כלל באופן עקיף על ידי הוספת קנס למי שאינו עומד בהתחייבות (ויש לדאוג שהקנס יהיה כתוב באופן שאין בו אסמכתא).

חיוב הצמדה ומניעת רווח – כאשר אדם מזיק את חברו, מקובל בבתי הדין שדמי הנזק אינם צמודים למדד. אבל, כאשר עובד התרשל בעבודה, ובגלל זה הפסיד המעסיק רווחים, חייב הפועל לפצות את המעביד על אבדן הרווחים. בכלל זה, גם אם מדובר בפועל שעיסוקו בכספים, כגון סוכן בורסה, או באדם שמתפקידו להפקיד כספים בעבור אדם אחר בפיקדונות נושאים ריבית והצמדה[33].

ריבית פיגורים – נחלקו הדעות אם גורמים ממשלתיים רשאים להטיל ריבית פיגורים ולגבות אותה[34].

פירוק שותפות – שותף שאינו עובד כראוי, אין חברו יכול לבטל את השותפות מעיקרה בטענה שלא התכוון להשתתף עם אדם שאיננו עובד כראוי[35].

דרך חלוקת השותפות – שותפים הרוצים לפרק את השותפות שביניהם, כאשר הרכוש המשותף אינו בר חלוקה, העדיפות הראשונה היא לחלוקה בדרך של 'גוד או איגוד'. במידה שאי אפשר לבצע חלוקה זו, יש למכור את הרכוש המשותף לצד שלישי, ולהתחלק ברווחים.

חלוקה בדרך של 'גוד או איגוד' אפשרית רק כאשר הקונה משלם את מלוא התמורה בעבור הרכוש המשותף באופן מיידי[36].

כהקדמה לנושא זה יש לציין, שבניגוד לעמדה המקובלת בחוק האזרחי, באופן עקרוני ההלכה אינה מבדילה בין טעות לבין הטעיה מכוונת – גם טעות שנבעה משגגה מוחלטת של שני הצדדים היא עילה לביטול הסכם בין הצדדים.

סעיף ויתור על טענת מקח טעות – בחוזי רכישה של רכב ודירה מופיע לעתים תכופות סעיף ובו ויתור של הקונה על טענת מקח טעות. סעיף זה איננו תקף על פי ההלכה[37].

מקח טעות כשהקונה ויתר על בדיקה – נחלקו הדעות אם ויתור על בדיקת החפץ לפני קנייתו, כגון בדיקת רכב וכדומה, מהווה ויתור על הזכות לטעון טענת מקח טעות. בכל מקרה, במידה שמדובר בבדיקה יקרה, אין הוויתור עליה מהווה ויתור על הזכות לטעון טענת מקח טעות[38].

שימוש בחפץ לאחר שנודע המום – הקונה חפץ וגילה שיש בו מום המאפשר את ביטול העסקה, אם השתמש בחפץ לאחר מכן, ויתר על זכותו לבטל את המקח. עם זאת, במידה שהקונה אינו יכול להימנע מלהשתמש בחפץ, אין השימוש מהווה ראיה לוויתור על טענת מקח טעות[39].

קביעת מחיר לגבי דיני אונאה – סוגיה זו בעייתית במיוחד. לגבי מוצרים שיש להם מחירון, כגון כלי רכב, מקובל שמחיר המחירון מגדיר את המחיר לגבי דיני אונאה[40].

מתן תוקף לצוואה – באופן עקרוני, צוואה כשרה על פי ההלכה צריכה להיות מנוסחת בנוסח של מתנה לפני מיתת המצַוה, ולא בדרך של ירושה. עם זאת, גם לצוואה שנוסְחה שלא כראוי יש לתת תוקף במצבים מסוימים, כגון כשלצוואה יש מעמד של צוואת 'שכיב מרע' – אדם הנוטה למות, או במצבים מסוימים,כאשר אין יורשים ידועים למצַוה[41].

סיום שכירות – במקרה של שכירות המשתלמת מראש, ביטול השכירות דורש מעשה קניין. ולכן, עזיבה של השוכר את הדירה בלא הסכמה עם המשכיר, אינה עילה להפסקת תשלום דמי השכירות. כמו כן, מאותה הסיבה, גם מיתת השוכר אינה עילה לביטול השכירות, במקרה שדמי השכירות שולמו מראש[42].

נטל הראיה – כאשר ישנה מחלוקת עובדתית או ספק בהלכה – במקרה של שכירות קרקע נטל הראיה מוטל באופן עקרוני על השוכר; במקרה של שכירות מטלטלין נטל הראיה מוטל על המוציא מחברו[43].

בנושא זה ישנה פסיקה רבה יחסית, וניתן להצביע על כמה עקרונות יסוד העולים מפסקי הדין שתקציריהם פורסמו בבטאון.

מעמד החוק הישראלי – באופן עקרוני, הכלל בדיני העבודה הוא 'הכול כמנהג המדינה'. אולם, הכלל הזה אינו מוחלט. כפי שנראה:

תשלום פיצויי פיטורין – בתי הדין מקבלים את החוק הקובע שיש לחייב את המעביד לשלם פיצויי פיטורין[47].

הגדרת עובד מול קבלן – לגבי הזכויות הסוציאליות המוקנות לעובד מכוח החוק הישראלי, ההגדרה המקובלת בבתי הדין היא, כי עובד ששכרו מחושב לפי הזמן שעובד מוגדר כעובד שכיר; ומי ששכרו מחושב לפי העבודה שעושה, הוא קבלן. במקום שיש להסתפק, בתי הדין אינם משתמשים בכללים ובמבחנים המקובלים בבתי המשפט כיום, אלא משתמשים בעיקרון ש'הכל כפי ראות עיני הדיין'[48].

חובת התראה מראש לפני פיטורין – בתי הדין מחייבים את המעסיק להודיע לעובד על סיום עבודתו פרק זמן סביר מראש, אולם לא בהכרח על פי ההגדרות הכתובות בחוק. במידה שהשכיר קיבל את העבודה לתקופת זמן מוגדרת מראש, אין לפטרו בתוך התקופה; ואם לא הוגדרה תקופת העבודה, אין לפטרו בלא הודעה מוקדמת המאפשרת לו זמן סביר למצוא עבודה חלופית. במקרה של אונס, כגון שמסיבות שאינן בשליטת המעסיק הוא אינו זקוק יותר לעובד, רשאי המעסיק לפטר את העובד אף בתוך התקופה[49].

יכולת הפועל לחזור בו – בניגוד למעסיק, שאסור לו לפטר פועל בתוך התקופה שאליה נשכר, כפי שנכתב בסעיף הקודם, הרי שפועל רשאי לחזור בו מהתחייבותו בתוך הזמן. אולם, לעתים עליו לשאת בנזקים שנגרמו למעביד עקב הפרת ההתחייבות שלו[50].

עובדי ציבור – לעובדים במשרות ציבוריות ישנו מעמד מיוחד. בפסקי הדין שהבאנו הדבר נידון ביחס ליכולת לפטרם:

ביטול חוזה עבודה מצד מזמין העבודה – אדם שהזמין עבודה וחזר בו, נחשב 'מחוסר אמנה'. נוסף על כך, אם חזרתו גרמה הפסדים לפועל, חייב מזמין העבודה לפצות את העובד על הפסדיו, אלא אם כן החזרה היתה מאונס. אף שהחוזר בו מחמת חוסר כדאיות כלכלית אינו נחשב 'מחוסר אמנה', היא עדיין אינה פוטרת את מזמין העבודה מנשיאה בהפסדים שנגרמו לעובד.

לגבי אופן חישוב ההפסדים, העיקרון הוא שיש לשלם לפועל את הוצאותיו, וכן לשלם מחמת הפסד העבודה 'כפועל בטל' – כמה אדם מוכן לפחות משכרו על מנת שלא לעבוד. לעניין זה, נחלקו פוסקי דורנו מה הדין כאשר הפועל אינו מעוניין לפחות משכרו ומעדיף לעבוד מכוח סיבות אישיות, כגון שהוא זקוק לכסף במיוחד וכדומה[53].

במידה שהפועל מצא עבודה במקום אחר, רשאי הפועל לתבוע ממעסיקו רק להשלים את ההפרש בין השכר שמקבל במקום העבודה החדש לשכר שהיה יכול לקבל אצל הראשון. אולם, אם מדובר בקבלן, יש הסוברים שאף אם מוצא עבודה אחרת, רשאי לתבוע את כל שכרו כפועל בטל, בנוסף על שכרו מהעבודה הנוספת.

ביטול חוזה עבודה מצד העובד – פועל שנשכר לתקופת זמן מסוימת, רשאי לחזור בו באמצע התקופה. אולם, אם בגלל חזרתו נאלץ המעסיק להעסיק פועלים אחרים כדי למנוע הפסדים (='דבר האבד'), רשאי המעסיק לנכות את שכר הפועלים מהשכר שהוא אמור לשלם לפועל שחזר בו בגין עבודתו החלקית[54].

שומת עבודה ששכרה לא הוגדר מראש – כאשר לא נקבע שכרו של העובד מראש, יש לשלם לו כפי השכר הנמוך ביותר בשוק המשולם תמורת עבודה באיכות דומה. עם זאת, כאשר מדובר בעובד שכבר היה למעסיק יחסי עובד ומעביד איתו, יש לשום את שווי העבודה גם על פי מה שהיה מקובל ביניהם. וראה לעיל מה שכתבנו בנושא השומה[55].

באופן עקרוני, ההלכה אינה מחייבת על נזק שנגרם באופן עקיף (נזקי גרמא). אולם, לכלל זה ישנם יוצאי דופן. זהו נושא סבוך מבחינה הלכתית, וכאן נציג רק את ההיבטים שבאו לידי ביטוי בבטאון.

יש לציין, שגם במקום שבו בית הדין אינו מחייב בפועל את המזיק, פעמים רבות מוטל עליו לצאת "ידי שמים" ולפצות את הניזק.

אחריותו של נותן עצה – אדם שהוציא כסף על סמך עצה של חברו, אם העצה היתה רעה יש מקום לחייבו על ההפסדים שנגרמו למקבל העצה. לכן, מי שאמר לחברו שיַלווה כסף לפלוני משום שהוא לווה בטוח, חייב לפצותו אם התברר שלא היה יסוד לאמירה זו.

חיוב זה הוא גם אם נותן העצה אמר שאינו רוצה להיות ערב לתוצאות מעשיו.[56]

התחייבות לבצע פעולה – אדם שהבטיח לחברו לבצע פעולה מסוימת, ועל סמך הבטחתו הוציא השני הוצאות, חייב המבטיח לפצות את המוציא אם לא ביצע את אותה הפעולה. לכן, אדם שהתחייב להלוות לחברו כסף, וחברו עשה עסקה מסוימת על סמך ההנחה שיקבל את ההלוואה, ובסופו של דבר לא קיבלה, חייב המבטיח לפצות את עושה העסקה בגין ההפסדים שנגרמו לו[57].

כשישנה התקשרות חוזית בין הצדדים – כאשר לפי טיב היחסים שבין הצדדים, מוכח שהם הכפיפו עצמם לחוקי המדינה, כגון חברות גדולות שמן הסתם אינן מעוניינות בדיון בדין תורה, אף שאין בזה היתר לפנות לבתי המשפט, בית הדין ידון על פי חוקי המדינה, גם בהקשר של נזקים עקיפים. יש לציין, שפסק דין זה ניתן ע"י הרב אשר וייס שליט"א,[58] אבל זכה להרבה התנגדויות בקרב דיינים[59], ולכן אין להניח שכך יפעלו בתי הדין.

התחייבות מפורשת בחוזה – התחייבות שנעשתה בחוזה, ולפיה צד שיגרום לשני נזקים או הפסד רווח מחמת אי עמידה בתנאי החוזה ישלם, תקפה. אלא שלגבי מניעת רווח, יש לכתוב את ההתחייבות באופן שלא תהיה בעיה של אסמכתא[60].

פיצויים על מניעת רווח ממי שהיה אמור לעבוד ולא עבד – במצבים כאלו ניתן לחייב לעתים את מי שנמנע מלעבוד על ההפסדים ועל מניעת הרווח שנגרמו. הדוגמה לכך היא מי שהתחייב לעבוד בשדה חברו על מנת לחלוק את הרווחים, ונמנע מלעבוד. אולם, לא בכל מקרה ניתן לחייב. באופן עקרוני, רק כשאבדן ההכנסה ברור, יש מקום לחיוב. הדבר נכון גם בהקשר של מי שקיבל מחברו כסף על מנת לעשות בו רווחים – שאם הרווח ברור לחלוטין והמקבל לא עשה את המתבקש כדי להרוויח, יהיה חייב לפצות את בעל הכסף בגין אבדן רווחיו[61].

נזקים שכיחים - לחלק מהדעות, ניתן לחייב על כל עילת נזק שכיחה. בתחום זה יש לכלול נזקים שנגרמו במהלך תאונות דרכים[62].

אחריות המעסיק - פעמים רבות, המעסיק אחראי לנזקים שגורמים עובדיו[63].

גם כאן יש לציין, שבית הדין 'משפט והלכה בישראל' ובתי דין רבים נוספים, מכניסים סעיף בהסכם הבוררות המאפשר לחייב על נזקי גרמא כפי ראות עיני הדיינים. למעשה, בתי הדין אינם מרבים בשימוש בסעיף זה, ורובם נמנע במוצהר מהגדרת מדיניות עקבית בנושאים אלו.

 

---