גיליון מספר 60: הגליון המסכם

שער לדין

כיוון שהגליון הנוכחי הוא הגליון האחרון של הלכה פסוקה, החלטנו לצרף כמה נושאים, על מנת להקיף את מרב הנושאים הקשורים ליסודות דיני שומרים.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס

כפי שהזכרנו כבר בעבר, בדרך כלל כאשר החפץ ניזוק או נעלם באונס השומרים פטורים (למעט שואל). הגמרא בבבא מציעא (מב.) דנה בשומר שהופקד אצלו סכום כסף. השומר שם את הכסף בתוך מבנה עשוי עץ. מבנה זה מספק הגנה מספיקה לכסף מפני גנבים, אולם במקרה של דליקה, המבנה אינו מעניק הגנה לכסף. הגמרא אומרת, שהשומר פשע בשמירתו, שכן צריך לשים את הכסף במקום שגם דליקה לא תזיק לו, שכן 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע'. בסופו של דבר, לא אירעה דליקה, אבל גנב הצליח לגנוב את הכסף, ונמצא שהכסף נגנב באונס.

הגמרא אומרת, שהשומר חייב. והטעם הוא שהרי זה 'תחילתו בפשיעה', שהרי הכסף הונח במקום שאינו משתמר ביחס לדליקה, ו'סופו באונס' והכלל הוא 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב'.

באחרונים עולות שתי גישות עקרוניות, מדוע תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

אפשרות אחת היא, כי היות שהשומר פשע בתחילה, הרי הוא הביא עליו את האונס שבא אח"כ, ואין זה אונס באמת, וממילא השומר לא נפטר. האפשרות השנייה היא, שמשעת פשיעה התחייב השומר לשלם, ואינו נפטר מחיוב זה אלא בהחזרת החפץ, אבל אם לא החזיר את החפץ, חייב לשלם.

על מנת להבין יותר טוב את שתי האפשרויות, נעמוד על שני מקרים הקשורים ל'תחילתו בפשיעה וסופו באונס' ומובאים בגמרא:

א. 'פשע בה ומתה כדרכה' – הגמרא (שם לו.) דנה בשומר שהיה צריך לשמור על בהמה, ופשע בשמירתו והבהמה התרוצצה חופשייה. למעשה, היא לא נגנבה, אלא 'מתה כדרכה' (-מתה בנסיבות טבעיות). לכאורה, זהו מקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הגמרא מביאה שתי דעות אם חייב במקרה זה או לא, ואומרת שלשתי הדעות אין  הדין תלוי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס:

אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב – דחייב, אלא אפילו למאן דאמר פטור – הכא חייב. מאי טעמא? דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור – דפטור, אלא אפילו למאן דאמר חייב – הכא פטור. מאי טעמא? דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם.

לדעת אביי, פשע בה ומתה כדרכה אינו מקרה של אונס. שכן, כיוון שיצאה הבהמה לאגם ניתן לתלות ולומר ש'הבלא דאגמא קטלה'. ואף שזו תלייה כדי לחייב את השומר, ולא אומרים שמספק נפטר השומר, הרי זה מפני שסוף סוף פשע השומר בתחילה.

לעומת זאת, לדעת רבא, השומר פטור. ואפילו אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, זה רק כאשר יש קשר בין הפשיעה לאונס. אבל כיוון ש'מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם' נמצא שגם אם לא היתה הפשיעה, האונס היה בא, ובמקרה כזה, לא אומרים תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. נמצא שלדעת רבא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, רק כאשר יש קשר סיבתי בין האונס לפשיעה (כלומר, למשל במקרה שבגמ': אם השומר לא היה מניח את הכסף בבית העץ, הגנב שהיה מגיע לשם לא היה גונב את הכסף, וזהו הקשר בין הפשיעה לאונס).

ב. 'רועה שהניח עדרו' – הגמרא (שם צג:) דנה ברועה שהשאיר את העדר מחוץ לעיר, ונכנס לעיר. בזמן שהרועה היה בעיר, באו חיות רעות וטרפו את העדר. הגמרא אומרת, שמדובר שהרועה נכנס לעיר שלא בזמן הרגיל והמקובל. ואמנם, גם אילו השומר היה נשאר, לא היה יכול להציל את העדר, שהרי השומר אינו יכול להילחם באריה, אבל כיוון שפשע ונכנס לעיר, הרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, והשומר חייב.

הרי"ף (על הסוגיא בדף לו) אומר, שלכאורה הגמרא על הרועה סותרת את הדין של רבא שכן, ברור שהשומר לא היה יכול לשמור מפני האריה גם אילו היה שם, ואם כן, אין קשר סיבתי בין הפשיעה לאונס. הרי"ף אומר, שהגמרא לגבי רועה שהניח עדרו היא כדעת אביי, אבל לדעת רבא, באמת חייב, וכן כתב גם הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ג הלכה ח).

לעומת זאת, הראב"ד כתב, שבגמ' של השומר שנכנס לעיר, זה אונס מחמת פשיעה, כי שמא אם היה נמצא באותו מקום היה מתקיים בו 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך'. והביאו הרא"ש (בבא מציעא פרק ג סימן ז).

אף שאין מחלוקת להלכה אם באונס שלא בא מחמת הפשיעה יש חיוב או לא, הרי יש מחלוקת בדעת אביי. שכן, אליבא דהרי"ף, אביי באמת סובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אף שאין שום קשר סיבתי בין האונס לפשיעה. לעומת זאת, והראב"ד והרא"ש סוברים, שגם אביי מודה שצריך שהאונס יהיה מחמת הפשיעה, אלא שהם תולים בכל דהו, שיתכן שאילו לא היתה הפשיעה לא היה האונס קורה.

בגליון מהרש"א (חושן משפט סימן רצא סעיף ט) מסביר, שמחלוקת זו תלויה שתי האפשרויות להבין את הדין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס נובע מכך שהאונס הוא לא באמת אונס, אם כן ברור שזה רק בתנאי שהאונס קשור לפשיעה. אבל באונס שלא בא מחמת פשיעה, אין טעם לחייבו. אבל אם החיוב הוא משעת פשיעה, אם כן שוב אין פטור אא"כ מחזיר את החפץ עצמו או דמיו, ולכן גם אם האונס אינו מחמת פשיעה, חייב, וזו דעת הרי"ף, שסובר שתיתכן בכלל אפשרות, שיהיה דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, גם כשהאונס הוא לא מחמת הפשיעה.

תחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס

הסוגיא בדף צג: שהבאנו לעיל, עוסקת במחלוקת אביי ורבה, אם שומר שכר צריך לשמור יותר טוב ממה ששומרים סתם בני אדם על רכושם. ומבואר בגמרא, שלדעת אביי אפשר להסביר את הברייתא של שומר שהניח עדרו ב'עייל בדעיילי אינשי', ולמרות זאת חייב, שכן הוא מקבל שכר והיה ראוי שישמור יותר. התוספות (שם ד"ה אי) אומרים, שכיוון שהוא חייב אם היה יכול להציל, אם כן רואים שמה שנכנס כדעיילי אינשי נחשב 'פשיעה', והחיוב נובע מ'תחילתו בפשיעה וסופו באונס', ולכן הם שואלים, מדוע אם לא היה יכול להציל פטור, הרי סו"ס זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס?

התוס' מתרצים, שלהיכנס כדעיילי אינשי זו לא פשיעה, אלא כעין גניבה ואבידה, ותחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס, פטור.

הגליון מהרש"א (חושן משפט סימן רצא סעיף ט) מוכיח, ששיטת הרי"ף שגם תחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס חייב. והוא מסביר את המחלוקת הזו, על רקע מחלוקת הרי"ף והראב"ד בשיטת אביי. לדעת התוספות, גם אביי מודה כעיקרון שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, צריך שהאונס יהיה מחמת הפשיעה, והמחלוקת היא כמה תולים שהאונס בא מחמת הפשיעה. אבל בתחילתו בגניבה ואבידה, לא חייבו על האונס שבא מחמתו.

אולם הרי"ף הבין, שלדעת אביי אפילו באונס שלא מחמת פשיעה חייב, דהיינו שכיוון שהתחייב משעת פשיעה אינו נפטר אלא בהחזרה, ולדידו באמת אפשר לומר שתחילתו בגניבה ואבידה, היות שלא התחייב מיד (אלא רק משעה שנגנבה בפועל), אם כן לא יהיה חיוב כשסופו באונס. אבל להלכתא, אם תחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס, אפשר לומר שחייב. 

שומר שמסר לשומר

הגמרא בבבא מציעא (לו.) דנה בשומר שמסר לשומר אחר, שלא מדעת הבעלים, והחפץ אבד אצל השומר השני. בגמרא נחלקו רב ורבי יוחנן, אם שומר שמסר לשומר חייב או פטור. הגמרא אומרת, שגם אם השומר הראשון היה שומר חינם, והשומר השני הוא שומר שכר, שלכאורה צריך לשמור טוב יותר, עדיין יהיה השומר הראשון חייב כאשר החפץ אבד אצל השומר השני.

שני טעמים נאמרו בהסבר דעתו של רבי יוחנן המחייב את השומר הראשון על האבדן אצל השומר השני:

לדעת אביי, הבעלים אומר לשומר הראשון 'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר'. לכן, העברת הפקדון לשומר השני היא פשיעה. ולכן, גם אם אצל השומר השני החפץ אבד באונס, סוף סוף זה 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס' וחייב. לעומת זאת, רבא סובר, שהעברת החפץ לשומר השני איננה פשיעה, שהרי סוף סוף החפץ נמסר ביד שומר בן דעת. טעם החיוב הוא אחר: הבעלים אומר, שהאמין רק לשומר הראשון בשבועה, ולא לשומר השני.

טענתו של רבא היא, שהשומר השני אינו יכול להוכיח שהחפץ נאנס אצלו. אילו היתה הוכחה שכזו, הרי השומר הראשון היה נפטר. אלא, שהשומר השני אינו יכול להישבע על טענתו, כיוון שהבעלים לא מאמין לשבועתו, והשומר הראשון אינו יכול להישבע, כיוון שאינו יודע מה קרה בוודאות.

מדברי רבא עולה נקודה חשובה - הסיבה ששבועה מועילה איננה רק משום שהשבועה משכנעת את בית הדין, אלא משום שהשבועה משכנעת את הבעלים. ואמנם, במקרה של פקדון רגיל, הבעלים אינו יכול לומר שאינו מאמין לשבועתו של השומר, שהרי מראש בעת ההפקדה, כאילו התנה השומר שיהיה נאמן בשבועה, ואם הבעלים אינו מעוניין להאמין לשומר - שלא יפקיד אצלו. אבל כאשר השומר מעביר לאדם אחר, רשאי הבעלים לומר שאינו מאמין לשומר השני.

להלכה, נפסק כטעמו של רבא. ולכן, שומר שמסר לשומר יהיה חייב, אלא אם כן יש לשומר הראשון הוכחה שהשומר השני שמר כראוי, והחפץ נאנס. אפשרות נוספת של השומר הראשון להיפטר היא, כאשר השומר השני אמין על הבעלים.

חלק נכבד מהדיון בנושא שומר, מוקדש לשיטת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק א), שהביאה המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצא סעיף כו - כז). וזו לשון הרמב"ם:

הלכה ד: כל שומר שפשע בתחלתו אע"פ שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר, ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שכל שקורא בו עושה מצוה לא ישאילנו לאחר, וכן אין השוכר רשאי להשכיר אפילו השכירו ס"ת לא ישכירנו לאחר שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס, ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים מפני שמסר לשומר אחר ויעשה הוא דין עם השומר השני, אפילו היה הראשון ש"ח ומסר לשומר שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן, לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו, והוא שלא ימעט שמירתו, כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם, אע"פ ששאל או ששכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר. הלכה ה: ואם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור, כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לש"ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה.

כמה נקודות משמעותיות בדברי הרמב"ם, והתייחסות אליהן:

1. הרמב"ם כותב בסוף הלכה ד, ששומר שמסר לשומר, 'אם מיעט בשמירתו פושע הוא'. עם זאת, בהלכה ה כתב ששומר שכר שמסר לשומר חינם ויש עדים שמתה כדרכה, השומר הראשון פטור, ולכאורה, כיוון שהוא פושע, היה צריך להיות חייב משום שתחילתו בפשיעה וסופו באונס?

אפשר לתרץ, שבהלכה ה מדובר במתה, ובזה גם למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, פטור משום 'מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם', וכן הבין המהרש"ל בדעת הרמב"ם. הלחם משנה מביא תירוץ אחר – כאשר אצל השומר השני קרה אונס, אם כן בהגדרה הוא לא אונס מחמת פשיעה, שכן גם אם השומר הראשון היה מוסר לשומר שני שחייב בגניבה ובאבידה, סו"ס השומר השני היה פטור באונס, ואם כן, האונס לא קשור לפשיעה שבמסירה לשומר השני.

תירוץ נוסף כותב קצות החושן (סקי"ב) – השומר השני יכול להישבע, רק אם יש עליו תורת שומר, אבל סתם אדם, שהבעלים רגיל להפקיד אצלו, אינו יכול להישבע אם השומר לא מסר לידו, כי חיוב שבועה הוא חידוש שחידשה התורה אצל שומרים. ולכן, אם השומר הראשון היה שומר שכר והשני שומר חינם, השני לא נחשב שומר לעניין טענת גניבה ואבידה, ולכן שבועתו אינה מועילה לפטור את הראשון מחיוב השבועה שלא נגנבה או אבדה.

2. הרמב"ם כותב, שאם השומר מסר לשומר שמיעט בשמירה, אף שרגילים להפקיד אצל השני, חייב השומר הראשון. הב"י מביא רבנו ירוחם שכתב שרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם בנקודה זו, שכיוון שהבעלים רגילים להפקיד אצל השני, פטור הראשון אף שמיעט בשמירתו. הש"ך (סקמ"ו) כותב, שיתכן שגם הרמב"ם מסכים לדברי רבנו ירוחם, ומה שכתב הרמב"ם, שחייב השומר הראשון, היינו אם ישבע השומר השני שנגנבה, יהיה השומר הראשון שהוא שומר שכר, חייב.

הש"ך (סקכ"ז) הביא את דברי מהר"ש כהן שכתב, שבשומר שכר שמסר לשומר חינם, לא שייך הדין של כל המפקיד, על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. הש"ך מציין, שדבר זה אינו מתאים לשיטת רבנו ירוחם. קצות החושן (סקי"ב) אומר, שסברת מהרש"כ היא על פי שיטת הרמב"ם, שכן שומר שכר שמסר לשומר חינם, השומר חינם לא יוכל להישבע לגבי גניבה ואבידה.

מתה מחמת מלאכה

הגמרא בבבא מציעא (צו:) דנה בשואל, שהבהמה ששאל הכחישה מחמת העבודה. לכאורה, השואל, שחייב באונסים, חייב לשלם לבעלים על ירידת השווי של הבהמה. אולם, הגמרא מביאה את רבא, שמחדש שלא זו בלבד שאם הבהמה הכחישה מחמת מלאכה, פטור השומר, אלא אפילו אם הבהמה מתה מחמת מלאכה פטור השומר. נימוקו של רבא: 'לאו לאוקמא בכילתא שאלתה', דהיינו, השואל לא שאל את הבהמה כדי להניחה בביתו, אלא כדי להשתמש בה.

לכאורה, הסבר הגמרא תמוה. נכון הדבר שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להניחה בביתו, אלא כדי להשתמש בה. אבל הרי שואל חייב גם באונסים, ואם כן, מדוע הוא נפטר כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה? בביאור טעם הפטור של 'מתה מחמת מלאכה' נחלקו הראשונים:

הרמב"ן (חידושים לבבא מציעא שם) כותב:

ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה.

דהיינו שהפטור של השואל הוא בגלל 'פשיעת המשאיל'.

לעומת זאת, הרשב"א (חידושים שם) כותב:

נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי, לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא.

דהיינו שהפטור של השואל הוא משום מחילה של המשאיל.

הגמרא (שם צז.) דנה במי ששאל חתול מחברו, כדי שיבריח את העכברים שבביתו. בגמרא ישנן שתי לישנות, לגבי המשך הסיפור. בלישנא הראשונה, החתול מת כיוון שהעכברים הרגו אותו. בלישנא השניה, החתול מת מאכילת יתר של עכברים.

הרמ"ה (מובא בטור, חושן משפט סימן שמ סעיף ו) כותב, שמי ששאל בהמה ללכת בדרך מסויימת, ומתה הבהמה בדרך מחמת חיות רעות או ליסטים וכדומה, הרי זה נחשב מתה מחמת מלאכה.  והביא כראיה את הדין בלישנא קמא, שהעכברים הרגו את החתול. הרא"ש (מובא בטור שם) חולק עליו, וכתב שבמקרה של החתול, הוא נשכר לאכול את העכברים, ומת מחמת העבודה, אבל לגבי הלסטים והחיות הרעות, אין זה מתה מחמת מלאכה, כיוון שגם אם לא היתה נלקחת למלאכה זו, יתכן שהיתה נאנסת באופן זה.

הבית יוסף (בדק הבית שם) הסכים לדברי הרמ"ה. והסביר, שגם במקרה של הרמ"ה, אילו הבהמה לא היתה יוצאת מן העיר, לא היו באים לסטים וחיות רעות. ונמצא שהיא מתה מחמת המלאכה שנשכרה אליה.

בשולחן ערוך נחלקו הדעות. המחבר (סעיף ג) פסק כרמ"ה, והרמ"א הביא את דעת הרא"ש. הש"ך (סק"ה) כותב, שדעת הרא"ש נובעת מהסברו של הרמב"ן, לדין מתה מחמת מלאכה. הרא"ש סובר, שכיוון שהפטור הוא רק כאשר המשאיל פשע, הרי שאי אפשר לחייב, אלא כאשר הבהמה מתה מחמת המלאכה שנשאלה לה. אבל, העובדה שהבהמה מתה או נגנבה על ידי לסטים בדרך, אינה עניין לפשיעה של המשאיל, ולכן הרא"ש צודק. אמנם, לטעמו של הרשב"א יש לומר, שכיוון שהמשאיל ידע שבדרך יש סכנות, הרי מחל על אונסים מעין אלו.

בתרומת הדשן דן במקרה של אדם ששאל חרב להילחם במלחמה. בפועל, ניצח הצד השני, ולקח את כלי נשקם של המנוצחים. משאיל החרב טען, שהשואל חייב לשלם לו על החרב, כיוון שהשואל חייב באונסים. אבל תרומת הדשן כתב, שכיוון שהחרב נשאלה לצורך  המלחמה, הרי המשאיל היה מודע לסיכונים, ולכן השואל פטור כדין 'מתה מחמת מלאכה'. הש"ך (סק"ו) כותב, שלסברת הרא"ש דלעיל, שכמותה פסק הרמ"א, אין כאן פטור של מתה מחמת מלאכה. כיוון שהמשאיל לא פשע, שהרי הסיף עשה את מלאכתו ולא נשבר, אלא שהמנצחים לקחו אותו. אבל, אליבא דהרשב"א ניתן להבין את שיטת תרומת הדשן, שגם אונס שנבע מתהליך השימוש נחשב מתה מחמת מלאכה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר