שנת תשע"א | שבת שופטים

בתחילת הפרשה אנו מוצאים את הציווי:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"

                                                                                (דברים ט"ז כ).

 גם בדברי חז"ל וגם בדברי הראשונים, מצאנו גישות שונות המציעות הבנה לפסוק זה.

בדברינו לפרשת שופטים תש"ע , הבאנו את דעת רב אשי: "אחד לדין ואחד לפשרה.  כדתניא: צדק צדק תרדף - אחד לדין ואחד לפשרה" (סנהדרין דף לב ע"ב) והסברנו מדוע יש להציע פשרה בתחילת הדין.

הפעם נשתדל להאיר את הנושא מכיוון אחר ושונה.

בסוגיא בריש מסכת סנהדרין (דף ו ע"ב) מצאנו את הדעה הבאה: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְקֹוָק' (תהלים י' ג), אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא' (דברים א' יז).

רבי אליעזר איש הגליל מבטא כאן עמדה נחרצת כנגד ה"ביצוע" כלומר כנגד הפשרה. לא רק הדיין המפשר בין בעלי הדין הוא חוטא, אלא שכל מי שמעודד את מגמת הפשרה בבית הדין הרי שהוא בבחינת "מנאץ" - מחלל שם שמים.

עיון בדרשה מקבילה מבהיר עוד יותר את פשר הביקורת. מצינו בסוגיא בבבא קמא (דף צד ע"א): "ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְקֹוָק' (תהלים י' ג)".

ההקבלה בין שתי הדרשות הופכת את הדיין הפוסק פשרה במקום לפסוק דין, לגזלן ח"ו.

מה עומד ביסוד דעות אלה?

רבי אליעזר טוען כי בבית הדין חייבים לפעול על פי מידת הדין. כיון שאלקים משמעותו הופעת שכינה במידת הדין לכן 'אלהים' הוא שמם של הדיינים. כאשר התובע בא לבקש צדק בבית הדין אין לדיין רשות להכניס שיקולי צדקה, חסד ומידת הרחמים לתוך אולם המשפט או למערכת שיקוליו. לפי דעת רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, הקו המנחה צריך להיות "יקוב הדין את ההר". לכן, כל ניסיון לפגע בזכויותיו של התובע, לקבל את המגיע לו על פי דין, יכול להיחשב כחטא ואפילו כגזל. לכן, גם מי שנותן "ישר כח" לדיין שלא מילא את חובתו כ"אלהים" הרי זה מנאץ.

אי לכך, בבתי הדין "ארץ חמדה –גזית" לעולם לא יכפו הדיינים מראש פשרה על הצדדים.

ננצל את הדיון בסוגיא זו כדי להאיר היבט נוסף.

מצינו בירושלמי סנהדרין: "ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי (כאשר באו שני אנשים לידון לפניו) א"ל על מנת שתדיננו דין תורה (ואמרו לו על מנת שתדון אותנו דין תורה). אמר לון (ענה להם) אני איני יודע דין תורה" (פרק א ה"א).

יש דיינים שלמדו מכאן כי בימנו צריך תמיד לדון בפשרה, כיוון שאם רבי יוסי לא ידע לדון דין תורה, מי יכול לומר שהוא כן יודע? לכן הם כופים פשרה כדי שלא יסתכנו בפסיקה שלא כהלכה.

הבנה זו אין לה מקור, שהרי לא כתוב כאן שהוא לא דן אותם, אלא שהכריז בענוותנות שאיננו יודע. מכאן ועד להורדת האחריות המרחק רב. ענוותנות יתירה גם היא פסולה.

גדולי ישראל שבכל הדורות נשאו את האחריות הכבדה על כתפיהם. להיות ענוותן על גבו של מי שזכאי לקבל את מלא כספו על פי מידת הדין אין זו מידה טובה. דיינים מסוג זה מרחיקים את הציבור מבתי הדין ואינם מאפשרים למלא את רצון העם הדורש צדק משפטי.