שנת תשע"ב | שבת פרשת ראה

חמדת משפט: לא יודע מה לתבוע

סוגיה שחוזרת על עצמה בבית הדין היא, מצב בו אדם תובע תביעה מסוימת, ומשדן בית הדין בתביעה, מסתבר שהתובע יכול היה לזכות בסכום נוסף – אילו תבע את אותו סכום, או שהיה עליו לתבוע את אותה תביעה, אך בעילה משפטית-הלכתית אחרת.

עולה השאלה, האם בית הדין יחייב את הנתבע סכום נוסף, או בעילה שונה.

קטע מפסק הדין להלן, עוסק במפקח בניה, שנתבע על נזקים שלטענת התובע גרם. בית הדין לא השתכנע שאכן נגרמו אותם נזקים ושיש עילת תביעה, אך לדעת בית הדין ניתן היה לדרוש השבה של השכר שקיבל מפקח הבניה. [נציין, שלסוגיה זו גם היבטים חוקיים, שלא נתייחס אליהם במאמר זה]

החזר המשכורת

אמנם, כאמור, גם אם לא ניתן לחייב את המפקח בתשלום הנזקים שנוצרו בגלל רשלנותו (במידה והיתה כזו), עדיין נראה שלא מגיעה לו משכורתו, כיוון שלמעשה לא עשה את העבודה עליה הוסכם. ועיין ב"מ פג,א שאם היה מדובר בפועל עני, יש בסיס לחייב את המעסיק לשלם לו שכרו לפנים משורת הדין, אך באופן עקרוני אם לא עשה את מלאכתו, כגון כאן שלא פיקח כראוי ולא דאג שלא יהיו נזקים הרי שאין חייבים לשלם לו משכורתו.

אמנם, לכאורה לא היה עליו להחזיר את כל משכורתו, אלא רק את החלק היחסי של העבודה שלא עשה כראוי. אבל על הפיקוח על הבית, לא נטען שלא עשה כדבעי, ועל כן חלק זה אין עליו חיוב להחזיר.

חיוב בעילה שלא נתבעה במפורש

נשאלת השאלה, האם ניתן לחייב את המפקח להחזיר את משכורתו, כאשר התובע לא תבע כלל את המשכורת אלא רק את הנזק.

כתב הרמ"א (חו"מ יז, יב) – "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר".

אם כן לכאורה הוא הדין כאן, למרות שבית הדין יודע שעל פי הדין המזמין יכול לתבוע גם את משכורתו של המפקח, אין לו לפסוק זאת כיוון התובע לא תבע זאת.

אך כאשר נבוא לעיין בסוגיה זו, נראה שאין לבית הדין להימנע מלפסוק לטובת התובע בנקודה זו, וזאת מכמה טעמים.

א.    בטעמה של הלכה זו ברמ"א נחלקו האחרונים:

לדעת הסמ"ע (שם כו) אין כח ביד הדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע, ואפילו אם טעה התובע לא ניתן לחייב יותר ממה שתבע. הטעם לכך הוא שיש לראות בכך שלא תבע מחילה, ולמרות שהמחילה היתה בטעות, מחילה בטעות הוי מחילה (כך הבין נתיבות המשפט ביאורים ס"ק א בדעתו, וכן כתב קצות החושן ג בדעת הריב"ש שהוא מקור הדין).

הש"ך (שם טו, וכן הנתיבות שם) חלק על כך, שכן לדעתו מחילה בטעות לא הוי מחילה, אלא שאנחנו מניחים שאם לא תבע את כל מה שהיה יכול לתבוע שמשום מה מחל לו ביודעין. וכן הבינו רוב הפוסקים (או"ת שם טו; לבוש שם יב; ערוה"ש שם יט). ועל פי זה כתבו שאם נשער שלא מחל ביודעין, אלא שבטעות לא תבע ודאי על בית הדין לחייב את כל מה שמגיע על פי דין. התומים שם מחלק בין אם התובע הוא תלמיד חכם שמסתבר יותר שהוא יודע את כל זכויותיו, ואם כן נראה שאם לא תבע שמחל, לבין אדם  שאינו בקי בזכויותיו שאין ללמוד מכך שלא תבע שמחל.  

בנידון דידן, נראה שהתובע לא ידע שהיה בידו לתבוע השבה של המשכורת ששולמה (או את חלקה) ולכן לא תבע זאת. על כן לשיטת הש"ך על בית הדין לחייב את המפקח להחזיר את משכורתו.

ב.    ייתכן שהתובע לא התייחס למשכורת, כיוון שהוא תובע את כל הנזק, ואם אכן היה המפקח מחוייב לשלם לו, מגיעה משכורת למפקח, כיוון שהמשכורת היא על האחריות שלו, והיא ממומשת ע"י תשלום על הנזק. אך אילו ידע התובע שלא יקבל את הנזק, טוען  שלא מגיעה לנתבע משכורתו, ותובע את השבתה.

ג.    לשון הרמ"א:  "הדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לו לפסוק יות ממה שתבע". במקרה דנן אין אנו פוסקים יותר ממה שתבע, אלא פחות, אלא שאנחנו מחייבים אותו מטעם אחר. נראה שאין זה כלול בדברי הרמ"א.

וכך מצאנו שכתב הגרי"ש אלישיב שליט"א (ה' ישלח לו רפו"ש) [זצ"ל] בקובץ תשובות (א, עמ' שעג). בנדון של הרב אלישיב, מדובר באישה שגירשה את בעלה מלגור בביתו. הבעל הגיש תביעה לתשלום דמי לינה עבורו, דבר שאינו מגיע לו מן הדין, אבל אילו היה תובע דמי שכירות מהאשה בדירה שיש לו זכות מגורים היה מקבל. וכתב הרב אלישיב:

במקום שאם נלך על פי טענותיו, אין לו מה לסמוך, ואם נדון על פי סיפור המעשה הדין עמו... ואילו היה לו מושג בחוקי ההלכה היה מבסס את תביעתו ומכיוון את דבריו כהלכה והיה זוכה בדין, נראה פשוט שרשאי וגם חייב הדיין לפסוק את המגיע לו לפחות עד שווי דמי לינה".

דהיינו, אין לחייב יותר מן התביעה, אך אפשר לחייב סכום שבגבול התביעה, גם בעילה שונה ממה שתבע התובע.

אשר על כן נראה שעל בית הדין לחייב את המפקח להחזיר את משכורתו או חלק ממנה, למרות שהתובע לא תבע זאת במפורש.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר