שנת תשע"ג | שבת פרשת בא

פרשת השבוע: מ- "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" ועד "אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי"

אחרי מכת החושך, מתחדש המשא והמתן בין משה רבנו ופרעה מלך מצרים, אודות היציאה ממצרים. פרעה מוכן ליציאת העם כולו כולל הטף. משה איננו מסתפק בכך. וז"ל הכתוב:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:  וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְקֹוָק עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה"  (שמות י' כד-כו).

צריך להבין האם מדובר כאן במשא ומתן כלכלי או במשהו עמוק יותר.

לאחר שהקב"ה חיזק את לב פרעה והוא לא הסכים לשלחם, נפתח משא ומתן חדש, הרבה יותר קצר, המגיע לכלל סיכום. וז"ל הכתוב:

"וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ:  (שמות י' כח-כט).

ננסה להבין את פשר הדברים.

צריך לשים לב לעובדה כי עד מכת חושך, משה אף פעם לא דרש מפרעה שחרור מוחלט של עם ישראל, מה שמכונה בלעז FREEDOM.

גם במעמד הסנה, השליחות הוגדרה:

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:...  וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ" (שם ג' טז- יח).

גם אחר כך, משהוצגה הבקשה לפני פרעה, ניתן ללמוד כי זה מה שביקשו. וז"ל הכתוב:

"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְקֹוָק אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְקֹוָק וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שם ה' א-ג).

גם לאחר מכות ערוב נשארת הדרישה:

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ"
                                                                             (שם ח' כג).

רק לאחר שלשת ימי החושך דורש משה רבנו ניתוק מוחלט:

"לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ".

לפי זה, נסביר את המשך הדברים, עד כה ביקש משה רבנו חופש פולחני לעבוד את הקב"ה. בגלל ה"דת" המצרית אי אפשר היה להקריב קרבנות במצרים עצמה ונדרשה ההליכה למדבר. גם אם פרעה היה מסכים, משמעות העניין הייתה כי הם נמצאים עדיין תחת חסות פרעה ומשה הוא עדיין חלק מהממסד המצרי - "ראי פניו של פרעה". פרעה מדגיש שמדובר על ניתוק מוחלט, ללא אפשרות של דרך חזרה. כל ניסיון לחזור מצרימה ולחסות תחת שלטון פרעה לטוב ולמוטב יתקל בתגובה חריפה. פרעה דורש ומבהיר כי משה יקח אחריות על בקשתו. חופש משמעותו גם לקיחת אחריות. משה רבנו מבין זאת ומקבל על עצמו את האחריות. זו גם פשר ההכרזה האלקית על שפת הים:

"לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שם י"ד יג).

העם שנבהל מהמצרים, רצה לחזור מצרימה ושוב ליהנות מחסותו של פרעה:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:.. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" 
                                                                          (שם, י"ד יא-יג)

הגאולה באה קמעא קמעא – זהו הלקח לדורות!

בתחילת הדרך לא רק פרעה, גם העם עדיין לא היה מסוגל לעכל בשורה של עצמאות מלאה. היה צורך בשלבים והכלה.

נזכור זאת גם בימינו - ימים של אתחלתא דגאולה - צריך ללכת צעד צעד, אסור לנסות קיצורי דרך!

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר