שנת תשע"ג | שבת פרשת אחרי מות קדושים

חמדת דף היומי: האם אדם יכול לשמש בתור מחיצה?

הגמרא (עירובין מד ע"ב) מקשה שמצד אחד כתוב שניתן להשתמש באדם כדופן למחיצה לעניין סוכה ושבת, ומצד שני יש מקום שכתוב שאדם לא יכול להיות דופן לסוכה ושבת? ומתרצת שמותר להציב אדם כדופן, אם הוא לא יודע שהוא משמש כמחיצה. ר' יונתן (על הרי"ף יב ע"א) כותב שהסיבה שהמחיצה אינה מחיצה אם האנשים יודעים ששמים אותם בשביל מחיצה, היא שמחיצה שנעשית בשבת במזיד אינה מחיצה. למרות שאין איסור לבנות מחיצה שכזו בשבת, שהרי אין איסור להעמיד אנשים בשבת, חז"ל קבעו זאת ככלל, שכל מחיצה שנעשית במזיד בשבת אינה מחיצה. המגיד משנה (שבת טז, כב הובאה דעתו בשו"ע שסב סעיף ז) מבאר שלרמב"ם גם אם האנשים שעמדו לא ידעו למה מעמידים אותם, אם האדם שמעמיד אותם יודע שהוא עושה את זה כדי להתיר טלטול, הרי שאסור לטלטל בתוך המחיצות, כי זה נחשב למחיצה שנעשתה במזיד. ולמד ממש"כ הרמב"ם (שם כג) "יעמיד אותן אחר שלא מדעתו" ומשמע שגם האיש שמסדר את האנשים – עושה המחיצה, אסור שידע את המטרה שלשמה הוא מעמיד אותם.

מרש"י (ד"ה לדעת") נראה שההבדל הוא שאם האדם עומד שם מדעתו הרי הבניין נחשב לבניין של קבע, וזאת (תורת חיים) כיון שאם האדם יודע שנחוץ שהוא יעמוד שם, הרי לא יזוז ממקומו, אבל אם לא יודע האדם שהוא נחוץ, אין זה נחשב למחיצות של קבע ולכן מותר לעשות אותם בשבת. ומבאר ריטב"א שלמרות שהמחיצה לא נחשבת קבועה (כשהאדם לא יודע), היא מועילה גם לסוכה.

השפת אמת (שם) מבאר שלדעת רש"י אין איסור של בניית מחיצה כשאנשים נעמדים בשביל לעשות מחיצה, אלא איסור ממצוא חפצך, שהוא כעין חפצי חול (ומבאר מדוע גם סוכה נחשבת חפצי חול) ומסיבה זו אסור לדעת רש"י לעמוד מדעת.

הט"ז (שסב, ג) כתב באופן דומה שלא שייך איסור בנייה באנשים, כי זה אוהל עראי, ומה שאסרו הוא כדי שלא יבואו להקל באיסור שבת. ולכן גם לא שייך כאן איסור על האדם שמעמיד את האנשים בצורה של מחיצה (לשו"ע בסעיף ה), למרות שהוא עושה מחיצה, כי חששו רק שהאנשים שעושים בעצמם את המחיצה יבואו להקל בדיני שבת, וזאת לא גזירת בניית אוהל שנאסרה על הבונה.

ערוך השלחן (שסב, יח) כתב שכשהאנשים יודעים אסרו בגלל שדומה לבניית מחיצה, וזאת מכיון שאם הם יודעים שהם עומדים לשם מחיצה יעמדו יפה ובלי רווחים, ויהיו דומים במציאות למחיצה. אבל אם אינם יודעים שהם עומדים לשם מחיצה לא יעמדו יפה, ואין זה דומה למחיצה. וכ"כ הפנים מאירות (א, ל).

הבניין עולם (או"ח יג, בעיקר סקכ"ד) הסביר שאדם אינו מחיצה כלל, אלא רק שבמקום דרבנן בגלל שלא עוברים שם רבים ניתן להקל בשעת הדחק לסמוך על המחיצה, ורק כשאין ברירה אחרת, כי כיון שאדם נע ונד, אינו נחשב כמחיצה, אמנם אין להתיר כשהאנשים יודעים, ולא מטעם עשיית אוהל, שהרי אדם אינו אוהל, אלא מטעם שאנשים לא יראו כלל שיש מחיצה ויחשבו להקל לטלטל בלא מחיצה. ולדעתו גם בזמן שהוא לא שבת, אסור לעשות מחיצה אם האדם שעומד יודע שהוא עומד לשם מחיצה.

אדם בתור לחי

באו"ז (קכב) כתב שניתן להעמיד אדם בתור לחי למבוי, אבל צריך לקשור אותו, וכ"פ הרמ"א (שסג, ג). מגן אברהם (ג) מקשה מהו ההבדל בין אדם שעומד בתור לחי שצריך לקשור אותו, לבין אנשים שעומדים בתור מחיצה שלא צריך לקשור אותם? ומתרץ שמדובר שלא הודיע לו שהוא עומד לשם לחי, ולכן צריך לקשור אותו שלא יברח. ומקשה תוספת שבת (ז) אם כן מדוע הטורח הזה, שיודיע לו ולא יצטרך לקשור אותו? לכן הוא אומר שבתור לחי ניתן גם כשזה מדעת האדם. אלא שאם לא יקשרו את האדם הוא לא יעמוד באמת במקום אחד, ויזוז קצת והלחי יתבטל. וכאן צריך שיעמוד כל השבת, ולא ניתן לסמוך עליו. כמובן שכל זה בבחינת דרוש וקבל שכר.

סיכום: אדם יכול לשמש כמחיצה לעניין שבת, כאשר הוא לא יודע שהוא נעמד לשם מחיצה. ולדעת הרמב"ם צריך גם שהמעמיד לא ידע. יש ה' טעמים בכך: א. ר' יונתן – מחיצה שהועמדה במזיד גם אם לא לשם איסור, אסורה בשימוש בשבת. ב. שפת אמת – האיסור הוא כמו עובדין דחול, ורק כשעושים לשם מחיצה שהוא כמו בחול. ג. ט"ז -  איסור שלא יבואו לזלזל בהלכות שבת. ד. ערוה"ש ופנים מאירות – רק כשיודעים עומדים יפה וזה נראה כמחיצה של יום חול ואסור. בניין עולם -  באמת זאת לא מחיצה, וההיתר הוא רק בשעת הדחק, ואם יודעים שעושים מחיצה, יחשבו שלא צריך מחיצה.

לגבי לחי רמ"א כתב שצריך לקשור וביאר תוספת שבת שהוא משום שאם לא יקשרו אותו לא יעמוד בפועל במקום אחד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר