שנת תשע"ד | שבת פרשת מקץ

פרשת השבוע: בִּי אֲדֹנִי - כח הנימוס

שאלת הקשר בין הפרשה וההפטרה (הקבועה לפרשת מקץ כאשר איננה חלה בחנוכה) הוא אחד הנושאים המעסיקים אותנו מדי כמה שבועות הוא. לכאורה, בפרשת מקץ אין מה לחדש והקשר בולט וברור.

הפרשה מספרת כי: "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (בראשית מ"א ז).

ההפטרה פותחת בהכרזה: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (מלכים א ג' טו).

בדברינו לפרשת מקץ תשס"ה, עמדנו גם על הקשר בין הבשורה שקיבל שלמה בחלומו, להגדרתו של פרעה "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ":

    "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (שם, שם יב)

השבוע נבאר ביטוי נוסף מן ההפטרה ואחר כך נקשר אותו לפרשיות העוסקות בקשר שבין יוסף ואחיו.

אחת מהחידות המרתקות הקשורות להפטרתנו היא השאלה: מי ניצחה במשפט האמהות שנערך לפני שלמה המלך-השופט? האם הייתה זאת התובעת שמספרת סיפור, לכאורה מושלם, אודות המאורעות שאירעו באותו לילה נורא. או שהאם האמתית, היא הנתבעת, שדוחה בקיצור את דברי התובעת ומכחישה אותם.

למלבי"ם ברור כי הנתבעת, המקדימה את הבן החי לבן המת, היא האם האמתית והיא זו שזכתה לבסוף בבנה. רעותה, התובעת, המקדימה את הבן המת, היא זו שזעקה בסוף: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ". וז"ל הכתוב:

   "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת (הנתבעת) זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת (התובעת) לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי".

לעומתו יש הטוענים, כי דווקא התובעת היא הזוכה בבן והיא זו שרחמיה נכמרו וזעקתה עולה מעלה:

   "בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ".

ההוכחה כי היא התובעת, נסמכת על מילות הנימוס: "בִּי אֲדֹנִי", שהן גם מילות הנימוס בהן התובעת פותחת את דבריה:

   "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת..."

(עיינו בדברינו לפרשת ויגש תשס"ט, מחלוקת רש"י ואבן עזרא כנגד הרמב"ן).

האשה שדיברה בכבוד ובנימוס אל המלך, היא האם האמיתית והיא שזוכה לקבל לגדל את בנה.

גם המחלוקת בין יוסף והאחים הייתה יכולה לקרוע לגזרים את עם ישראל - צאצאיו של יעקב.

גזרת ה"גְּזֹרוּ" שפסקו האחים במכירת יוסף, דמתה לנסיון להניף חרב על שלמות האומה והשלום הפנימי. מחלוקת זו, שהחלה בפרשת וישב ונמשכת בפרשת מקץ, מגיעה אל סיומה בפרשת ויגש כאשר יהודה שינה את הסגנון ופתח את נאומו במילים: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי" (שם מ"ד יח). יוסף לא יכול יותר להתאפק ומתוודע אל אחיו.

אחד הלקחים שניתן ללמוד מכאן גם לדורנו הוא, שגם ויכוחים, בוודאי בין אחים, יש לנהל תוך שימוש במילות נימוס וכבוד הדדי. לקח זה נכון גם בשאלות של חיים ומוות.

גם על זה אמר החכם באדם: "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף" (משלי ט"ו א)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר