שנת תשע"ד | שבת פרשת ויגש

פרשת השבוע: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי פעמיים! (המשך לפרשת ויגש שנת תשע"ב)

על דברי יוסף בהתוודעו אל אחיו בתחילת פרשתנו  - "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי"  חוזר הנביא פעם נוספת אחת ויחידה בפרשיה המכונה בפי העם "מעשה אמנון ותמר", בספר שמואל (שמו"ב י"ג).

גם הביטוי: "כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז ג) מופיע אך ורק בשני ההקשרים הללו.

נוסיף עומק ופרטים נוספים לדברינו לפרשת ויגש תשע"ב בענין זה.

השם תָּמָר מופיע גם הוא בתנ"ך אך ורק בהקשר למאבק ההנהגה בין בני יעקב אבינו ומאבק ההנהגה בין בני דוד המלך.

גם מן הביטויים:

"כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל ... וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" (שמואל ב י"ג יג-יד)

עולה הֵד לביטויים מספר בראשית:

"וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר ... וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ"  "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית ל"ד ב,ז בהתאמה).

כבר הוכחנו בעבר (ניתן לקבל את המאמר ע"י פניה בדוא"ל  אל info@eretzhemdah.org) כי "מעשה אמנון ותמר" היא הפרשיה בה אבשלום מתחיל בהכנות המעשיות למרדו באביו ובנסיונו להכריז על עצמו כמנהיג וכמלך הבא של עם ישראל. הוא תובע את מעמדו לא רק מכח היותו בכור לאמו, אלא גם מן הטענה שהוא היחיד מבין צאצאי דוד המלך, שכן גם סבו מצד אמו- תלמי מלך גשור, נשא בתואר זה. (למיכל בת שאול אין צאצא בשלב זה).

לאבשלום אין כל מעצור בדרכו זו. לאחר שהוא גורם לאמנון להפסיד את זכותו לרשת את כסאו של דוד, הוא פוגע בעקרון האחווה של "כל ישראל אחים" ורוצח את אמנון- אחיו מאביו, כשהוא מתארח אצלו בזמן גז צאנו.

במאמר מוסגר נוסיף, כי נראה  שאבשלום היה מוכן ומסוגל לרצוח את כל אחיו, כדרכם של רשעים רבים בתנ"ך [אבימלך בן גדעון, יהורם בן יהושפט ועוד] כדי להבטיח לעצמו את כס המלכות. זו הייתה גם השמועה הראשונית שהגיעה אל דוד, ודוד האמין לה:

"וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד: וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים" (שמואל ב י"ג ל-לא) .

אבשלום במעשיו פסל את עצמו מלשמש כמנהיג בעם ישראל.

לעומתו, במקום מוסרי גבוה מאוד, עומד יוסף הצדיק, שלאורך כל פרשיות וישב ועד ויחי נוהג באחיו מנהג אחווה ואיננו פוגע בהם.

תיאור דרכו פותח בביטוי:  "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", עד שהוא מגיע לשיאו בתחילת פרשתנו בהכרזה: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם".

מכח התנהגות זו זכה יוסף לברכתו ולהכרזתו של אביו (שגם משה רבנו חוזר עליה):

"לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מ"ט כו).

נוכיח זאת גם מכיוון נוסף. הביטוי "אֲחֵי יוֹסֵף" מופיע בכל התנ"ך מספר קטן מאוד של פעמים. הוא מופיע בכותרת ירידתם של האחים מצרימה כדי לשבור אוכל, בזמן שאינם יודעים כלל שהם עתידים לפגש את אחיהם יוסף:

"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (שם, מ"ב ג).

לכן, מעיר שם רש"י: "ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם".

נלמד מכאן הדרכה לדורות, רק בדרך האחווה אפשר להגיע אל ההנהגה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר