שנת תשע"ה | שבת פרשת משפטים

חמדת הדף היומי: הפה שאסר הוא הפה שהתיר

הגמרא בכתובות (כ''ב ע''א) אומרת:

"אמר רב אסי מניין ל'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' מן התורה שנאמר – ''את בתי נתתי לאיש הזה לאשה''. 'לאיש' אסרה, 'לזה' התירה. למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה? אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב - מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש".

ונחלקו הראשונים בטעמו של דין 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'.

תוספות (ד''ה מניין) סבורים שנאמנות הפה שאסר היא רק בתוך כדי דיבור. כלומר, האמירה המתירה מועלת רק אם היא נאמרה בתוך כדי דיבור, זמן בו אדם יכול לחזור מדיבורו, לאמירה האוסרת.

נראה מדברי תוספות שבדין הפה שאסר לא התחדשה נאמנות מיוחדת, אלא אנו עוסקים כאן בדין מיגו הקלאסי. כל מיגו מבוסס על הוכחה שהבעל דין שלפנינו דובר אמת, וכך גם ב'הפה שאסר' ניצבת לפנינו הוכחה שהוא דובר אמת, כתוצאה מכך שהוא היה יכול לשתוק ולהשיג את התוצאה הרצויה בעיניו.

אמנם יש להדגיש ש'הפה שאסר' הוא מיגו אפקטיבי יותר מכיוון שהוא 'מיגו דאי בעי שתיק' (מתוך שהיה יכול לשתוק) הנחשב כמיגו חזק יותר. לכן מצינו במשנה בתחילת פ''ב בכתובות שאע''פ שרבי יהושע לא סובר כלל את דין מיגו, הוא מודה ש'הפה שאסר' מועיל כי ההוכחה המבוססת על כך שאם הוא היה רוצה לשקר, הוא היה יכול להישאר בביתו ולא לומר שום מילה, וזו הוכחה חזקה יותר מההוכחה הקיימת בכל מיגו רגיל.

לכן גם סוברים התוספות במקום אחר (ב''מ ב' ע''א) שאע''פ שמיגו לא מועיל להוציא ממון בכל זאת 'מיגו דאי בעי שתיק' תקף גם להוצאת ממון.

לעומת שיטה זו של התוספות, נראה מהרמב''ם שיש לו שיטה אחרת.

הרמב''ם (גירושין פי''ב ה''א) מביא את דין הפה שאסר אך לא כותב שהנאמנות היא דווקא בתוך כדי דיבור. מסיק מכך המגיד משנה במקום, שהרמב''ם סובר שאין צורך בתנאי זה.

וביאר מו''ר הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט''א, שהרמב''ם הבין שיש כאן נאמנות מיוחדת כאשר אין צורך בעדות. כלומר, התורה דרשה עדים על מנת לאמת עובדות אך דרישה זו קיימת רק כאשר העובדות עליהן דנים אינן נובעות מהאדם עצמו.

כאשר כל המידע נובע מהאדם עצמו אין כלל צורך בעדות והאדם עצמו נאמן. הוא זה שיצר לנו את הדיון לכן הוא נאמן לפתור אותו. לא בגלל שיש לנו הוכחה שהוא דובר אמת אלא כי הוא בעל המעשה ולכן הוא נאמן לגביו.

אמנם יש להקשות על שיטת התוספות.

הגמרא (כ''ב ע''א) אומרת שאם הגיעו עדים כדבריו הראשונים של האדם שוב אין הוא נאמן מדין הפה שאסר. לשיטת הרמב''ם דברי הגמרא מובנים מאד – כל הנאמנות שלו נבעה מכך שהוא יצר את הדיון וממילא כשבאו עדים והם יצרו התמוטטה כל הנאמנות שלו.

אך לשיטת התוספות קשה להבין - הרי סוף סוף היה לו מיגו שמוכיח את נאמנותו. ואם נאמר שכעת מתברר שאין לו באמת מיגו כי הוא פוחד להכחיש את העדים, אם כן גם כאשר לא באו עדים לא יהיה נאמן כי אולי הוא משקר וטענתו הראשונה נבעה כל כולה מחשש שהעדים יבואו?

מתרץ הגרז''נ גולדברג, שאם נאמר שגם לאחר שיבואו עדים נאמנותו לא תיבטל - יפול המיגו מעיקרו. וזאת משום שטענתו הנוכחית טובה מהשתיקה. כי הרי אילו היה שותק, ואח"כ היו באים עדים הוא לא היה נאמן. ובטענתו הנוכחית הוא נאמן אפי' לכשיבואו עדים. ואם כך, עדיפה לו הטענה הנוכחית מטענת המיגו - וממילא אין כלל מיגו. לכן חייבים אנו לקבוע מראש, שאם יבואו עדים הוא לא יהיה נאמן, ורק לאחר קביעה זו, הנאמנות מכוח המיגו קבילה.

סיכום: לדעת התוספות נאמנות הפה שאסר מבוססת על מיגו דאי בעי שתיק (מתוך שהיה יכול לשתוק), אך לדעת הרמב''ם התחדש בדין זה נאמנות מיוחדת של אדם שיצר בעצמו את העובדות הרלוונטיות העומדות לפנינו. נפקא מינה בין התוספות לרמב''ם - האם אדם שאסר ולאחר יותר מכדי דיבור חזר והתיר נאמן. לדעת התוספות הוא לא יהיה נאמן כי פג תוקפו של המיגו שלו, אך לדעת הרמב''ם אותה נאמנות מיוחדת עומדת בעינה ולכן הוא יהיה נאמן גם לאחר זמן רב.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר