שנת תשע"ה | שבת פרשת מטות מסעי

פרשתנו פותחת בפרשיה העוסקת בתוצאותיו של נדר המשפיע, על הקשרים בתוך המשפחה. זהו הזמן לדבר על כוחו של הדיבור. על פי ההלכה, אדם יכול להישבע ויכול גם לדור נדרים. המשמעות היא שהדברים היוצאים מפיו של האדם יכולים לשנות את המציאות מבחינות רבות.

יכולת הדיבור של האדם מודגשת כבר בפרשיית הבריאה (היצירה). וז"ל הכתוב :

"וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז).

אונקלוס, שרש"י מצטטו, מתרגם: "וַהֲוָת בְּאָדָם, לְרוּחַ מְמַלְּלָא". לפי זה, מה שהופך את האדם לנפש חיה הוא כח הדיבור שלו.

לכאורה, אין בכך כל דבר מיוחד, לבעלי חיים רבים יש אפשרות להשמיע קולות ולתקשר באמצעותם. יכולת זו מופיעה בצורות שונות ורבות בין אלה החיים על פני האדמה, בעלי הכנף וכן אצל בעלי החיים השוכנים בים. נעיר במאמר מוסגר כי הליוויתנים מסוגלים להפיק קולות ולשגר מסרים גם למרחקים עצומים.

נסביר כי יכולת הדיבור איננה היכולת לתקשר חברתית, אלא משמעותה היכולת להביע רעיונות מופשטים וליצור קשר באמצעות התורה עם השכינה. בזמן הנבואה, שבוודאי השתמשה בכח הדיבור, גם הדימיון שימש כלי לקבלת שפע אלוקי.

ככל שיכולת החשיבה המופשטת גבוהה ומפותחת יותר, כך יכול האדם להעמיק בלימוד התורה ולעסוק בה בעיון רב. יכולת זו נותנת לאדם את האפשרות להיות שותף ביצירה התורנית לדורותיה ובכך להפוך למעין שותף של הקב"ה, ביצירה הרוחנית האדירה של תורה שבעל פה.

יכולת זו, שבאה לידי ביטוי קודם כל באמצעות הדיבור ואחר כך באמצעות הכתיבה (תורה שבעל פה ניתנה להיכתב רק בדיעבד), היא היא המייחדת את האדם והופכת אותו לנזר הבריאה. לכן, הצורך לשמור על קדושת המחשבות וטהרתן, הצורך לשמור על קדושת הפה והדיבור, אין להם ערך (שמירת העיניים, גם היא ערך עליון שאין מה שיכול לדחותו), הם מעבר לערכים האחרים, מפני שהם הכלים ליצירת הקשר עם השכינה והתורה.

הדיבור הוא זה שמאפשר יצירה. אם כך, אין זה פלא שנדרים ושבועות הם פרשיה חשובה בתורה כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בפרשתנו.

התורה מדגישה:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר  ל', ב-ג).

הכתוב גם נוקט בלשון "לֹא יַחֵל". זו הלשון שהתורה נוקטת כדי לספר לנו שהאנושות החלה לפגוע בקשר עם הקב"ה עוד בימי בראשית וכביכול לגרש את השכינה. וז"ל הכתוב: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (בראשית  ד', כו).

כך מסביר את העניין גם המדרש: " אָז הוּחַל , א"ר סימון בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק (שם /בראשית/ ו)  וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם  (בראשית ו) הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ" (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כג).

לפיכך, משמעות הפגיעה ביכולתו של האדם לעסוק ברוחניות לעומקה, הינה מרד בקב"ה.

בהזדמנות קרובה נסביר, בלי נדר, את הקשר בין ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, לבין יכולת הדיבור והמחשבה המופשטת.

הבה נתפלל, דווקא בימי בין המצרים ובמיוחד בתשעת הימים,

כי נזכה לתקן את הקלקולים שפוגעים בתחומים חשובים אלה.