שנת תשע"ו | שבת פרשת כי תשא

בדברינו לפרשיות תרומה ותצוה עסקנו במחלוקות שהיו בין דוד המלך ושלמה בנו, בעניין בניין ירושלים והיחס בין הקודש והחול, בשני תחומים.

הראשון -  היחס בין ירושלים כמרכז החיים של עם קדושים - גוי קדוש, לבין ירושלים כמרכז עליה לרגל של עמים רבים.

התחום השני - היחס בין המדינה היהודית ומוסדות השלטון שלה = ארמון המלך, ובין בית המקדש שבלבו קודש הקודשים.

ננסה למצוא את שורש המחלוקת בהבנת הפרשיות בספר דברים.

בפרשת שופטים שבספר דברים (בו דורשים סמיכות פרשיות לכולי עלמא, יבמות דף ד ע"א) שוכנות זו לצד זו, שתי פרשיות.

הראשונה - פרשת בית הדין הגדול אשר יושב בהר הבית בירושלים, בסמוך לבית המקדש, המרכז והמקום הגבוה ביותר מבחינה רוחנית, לגביו נאמר:

"וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז ח-יג).

הפרשיה השניה עוסקת במינוי המלך, האישיות הבכירה ביותר מבחינה מדינית, מי שאמורה לנהל מלמעלה, את עניני החומר, גם לגביו נאמר:

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ"  (שם, שם יד-כ).

בפרשית המלך יש רמזים לכך שלענייני שלטון ומדינה יש גם מימד אוניברסלי. וזה לשון הכתוב:

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (י"ז יד-טו).

האזכור הראשון איננו חייב להתפרש לשלילה, שהרי שיטת הממשל במדינה היהודית, איננה חייבת במהותה להיות שונה מחברותיה במדינות מתוקנות אחרות. הכלל היסודי שלימדנו גדול המשפטנים בדור הראשון של אמוראי בבל, "והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא!" (בבא קמא דף קיג ע"א ועוד) מחייב בכל מדינה מתוקנת, בכל מקום. גם בהלכות מלחמה (שמירת הביטחון היא תפקיד מספר אחד של השלטון) הדין הבין-לאומי מחייב את צבא ההגנה לישראל (מו"ר הגר"ש ישראלי עמוד הימיני סימן טז אות יא עמוד קצג). גם ההו"א שנשללה "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" אומרת דרשני.

המימד הבינלאומי בא לידי ביטוי גם מהבחינה הבאה. מדינה יהודית שמלך עומד בראשה חייבת לקיים יחסים דיפלומטים עם מדינות זרות. הדרך היחידה לעשות זאת בימים עברו, הייתה באמצעות נשיאת נסיכות זרות. אם רעייתו של המלך היהודי לא תתגייר (עיינו יבמות דף עו ע"ב ועוד) בנם הביולוגי המשותף, שעל פי ההלכה איננו יהודי, עלול להיות המועמד לשבת על כסא המלוכה בדור הבא.

אם אכן שתי הפרשיות מחוברות זה לזו, יש מקום לסברא שלא רק לעיר הבירה המדינית יש משמעות בין-לאומית, גם לבית המקדש ולבית הדין הגדול הצמוד לו יש משמעות בין-לאומית. זו הייתה המסקנה של שלמה המלך ששינה מדרכו של אביו (לדוד הייתה רק אישה זרה אחת, מעכה בת תלמי מלך גשור הארמי. המחיר ששילם דוד על כך היה נורא - בן סורר ומורה שמרד בו- אבשלום).

הנביא ישעיהו, שדורש גם הוא את הפרשיות בספר דברים (לעיון נוסף ראו צפנת ישעיהו עמוד 90 ואילך) לימדנו, שלמה נכשל מכיוון שעבר על האיסורים המופיעים בפרשת המלך. רק באחרית הימים תוכל ירושלים לשמש כמרכז לעליה לבקש את דבר ד' לעמים רבים.

נתפלל שתתקיים בקרוב אותה נבואה שהבטיחה:

"...כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם:

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת

לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו פרק ב' ג-ד).