שנת תשע"ו | שבת פרשת שמיני

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה- כשרות

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ  וגו' [ויקרא יא ב-כג]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ד, ערך כשרות, טורים 133 – 182

'כשר' בלשון המקרא מובנו טוב וראוי [1], ובלשון חז"ל והפוסקים מתייחס המושג לדברים הראויים לשימוש, ובעיקר למאכלים הראויים לאכילה מבחינה הלכתית. 'מאכלות אסורות' הוא שם כולל למאכלים שהם אסורים באכילה ו/או בהנאה.

כללים באיסורי אכילה לחולה

חולה שיש בו סכנה - מותר להתרפא על ידי כל איסורים שבתורה, ואפילו באיסורי הנאה, בכל דרך שהיא, חוץ משלושה דברים שאין מתרפאים בהם, אפילו במקום סכנה, והם עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות [2].

חולה שיש בו סכנה, שאין לפנינו דברים המותרים, וצריך להאכילו מדברים האסורים, מאכילים אותו הקל הקל תחילה [3], היינו שאם אין זמנו של החולה בהול, צריך לחזר אחר מאכל שאיסורו קל יותר, אבל אם החולה זקוק למאכל מיד, אין מחזרים אחרי הקל [4]. יש מי שכתב, שדין זה אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה אין צריך כלל לדקדק בחיפוש אחרי הקל [5]; ויש מי שסבור, שדין הקל הקל תחילה נאמר רק למטפלים בחולה, אבל החולה עצמו אינו צריך לדקדק בכך כלל [6].

חולה בסכנת איבר - מותר להתרפא בדבר של איסור, ואף מותר לאכול ולשתות את האיסור עצמו [7].

חולה שאין בו סכנה - מותר להתרפאות בכל איסורי אכילה ואיסורי הנאה. יש הסבורים, שאף על פי שמותר לחולה שאין בו סכנה להתרפאות באכילת איסור אפילו כדרך הנאתם, אבל אסור לו לאכול ולשתות את האיסור עצמו כדרך אכילתו, ואפילו באיסור מדרבנן [8], ואפילו אם החולה הוא קטן, גם כן אסור [9], ומכל מקום שלא כדרך אכילתן מותר לאכול אף את האיסור עצמו [10]; יש הסבורים, שכל איסורי דרבנן, ואפילו איסורי הנאה מדרבנן, מותרים לחולה שאין בו סכנה [11]; יש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה מאכילים אותו איסור דרבנן הקל הקל באופן שמותר באכילה [12]; ויש מי שכתב, בהיתר אכילת איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, שהוא דווקא אם הרפואה איננה חייבת להיות מן האיסור, אלא שבדרך מקרה אין לפנינו משל היתר, אבל אם הרפואה היא שיאכל דווקא מן האיסור, אסור בחולה שאין בו סכנה [13]. בהגדרת חולה שאין בו סכנה לעניין היתר אכילת איסורים, אפשר שאין להגדירו דווקא כדין חולה שאין בו סכנה בשבת, היינו שנפל למשכב או מצטער מאד, אלא יתכן שלעניין איסורי מאכלים, חולה שאין בו סכנה הוא גם מי שסובל מנדודי שינה או חש בראשו, דהיינו כל חולי קצת ומיחוש בעלמא [14]. חולה שאין בו סכנה, אם צריך לאכול דווקא דבר איסור, הרי זה מותר רק אם אכל שלא כדרך הנאתו, כגון שאכל בשר חי של  בהמה, או שעירב האוכל בדבר מר, שאין בו הנאה לחיך, שאז מותר אפילו באיסורי תורה [15], חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, שאין מתרפאים בהם חולים שאין בהם סכנה, אפילו שלא כדרך הנאתם [16]. ואף על פי שבבריא יש איסור אכילה גם שלא כדרך הנאה מטעם 'אחשביה' [17], הרי בחולה אין זה בבחינת אחשביה, כיוון שהוא מוכרח לאוכלו לצורך רפואתו. ודין זה נכון דווקא אם עירבו בדברים מרים, אבל אם עירבו בדברים שאינם מרים - אסור [18]. ויש מי שסבור, שגם אוכלים ומשקים שאינם ראויים, אף על פי שפטור עליהם, אבל אסור הוא, ולכן בחולה שאין בו סכנה - אסור [19]. וטעמו: אף על פי שזה בבחינת עפר בעלמא, אבל כיוון שהוא אוכל זאת הרי אחשביה. דבר שהשתנה על ידי פעולה כימית לדבר אחר ולצורה אחרת, ואפילו נפסל רק לאכילת אדם - נחלקו הפוסקים אם הולכים לפי מצבו המקורי והוא נשאר באיסורו, או שהולכים לפי מצבו הנוכחי, והרי הוא  מותר. רוב הפוסקים סוברים, שהולכים לפי מצבו הנוכחי, ונפקע ממנו האיסור, והרי זה פנים חדשות, ואפילו אם הוא ראוי כעת לאכילה, ומותר לחולה שאין בו סכנה לצורך רפואה, אפילו הוא מדברים האסורים בהנאה [20], חוץ מיין נסך [21], בשר בחלב [22], ועצי אשירה [23];

ויש מי שסוברים, שהולכים לפי מצבו המקורי, והוא נשאר באיסורו, ולכן כל דבר איסור, אסור לחולה שאין בו סכנה, גם אם השתנתה צורתו לגמרי [24]. דבר הבא מן האיסור, והתייבש או השתנה עד שאינו ראוי לאכילה, סומכים העולם לנהוג היתר לאוכלו לצורך רפואה, ואפילו לחולה שאין בו סכנה [25]. יש מי שכתב, שבליעת מאכל נקרא שלא כדרך הנאתו [26], ולפי זה מותר לבלוע כל איסורי תורה לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה; יש מי שחולק וסובר, שבליעה נקראת דרך אכילה, ולכן אסור לחולה שאין בו סכנה לבלוע מאכל שאיסורו מן התורה [27]; יש מי שכתב, שבמאכל גמור, שרגילים ללעוס ולאכול, אז גם בליעה נקראת דרך אכילה, אבל דבר שאינו ראוי כלל לאכילה, וכולו אינו עומד אלא לבליעה, כגון גלולות, אין בליעתו נחשבת כדרך אכילה [28]; ויש מי שכתב, שהדבר תלוי בכוונתו של האוכל, מי שמתכוון ליהנות מבליעתו, הרי הוא מחשיב את הבליעה לאכילה וחייב, ומי שאינו מתכוון ליהנות בבליעה, אינו מחשיב בליעה לאכילה ופטור, ולפיכך בתרופות שאין כוונה ליהנות בבליעתן - מותר [29]. דבר המותר מצד עצמו לאכילה, אלא שהוא מאוס, אסור לאוכלו משום בל תשקצו [30], אבל כל שעושה לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה, אין בו משום בל תשקצו [31]. דבר שאיסורו משום מנהג מותר לחולה שאין בו סכנה, שעל דעת כן לא הנהיגו [32]. חצי שיעור שאסור מן התורה, יש אומרים שהוא אסור גם לחולה שאין בו סכנה [33]; ויש מי שכתבו להתיר חצי שיעור לחולה שאין בו סכנה [34]. ואם הוא חצי שיעור מאיסור דרבנן - יש מי שכתב, שאין בו איסור כלל [35]; אך מהראשונים פסקו שאף הוא אסור מדרבנן [36], ואסור לחולה שאין בו סכנה, ועל כל פנים איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה [37]. והיינו דווקא באיסור דרבנן הראוי לאכילה, אבל אם אינו ראוי לאכילה, לכל הדעות אין בו איסור בחצי שיעור [38]. יש מי שכתב, שאם אינו אוכל להנאת אכילה, אלא רק לצורך רפואה, כיוון שאינו מתכווין לאכילה, מותר להאכיל חולה פחות פחות מכשיעור, גם כשאין בו סכנה [39]. יש הסבורים, שעדיף לאכול חצי שיעור, אפילו מאיסור תורה, מאכילת שיעור שלם אפילו שאיסורו דרבנן [40], ויש מי שחלק עליהם [41]. אם צריך לאכול כזית, ויש ברירה לאכול שני מיני איסורים, נכון שיאכל חצי כזית מאיסור זה, וחצי כזית מאיסור האחר, כי שני מינים אינם מצטרפים [42].

רפואה סגולית - אין מתרפאים בדבר האסור אלא על פי רופא מומחה, או שהרפואה ידועה ובדוקה, אבל רפואה סגולית אסור להאכילה לחולה, אם היא מיוצרת מדברים האסורים, ואסור לחלל עבורה את השבת [43]; יש חולקים  וסבורים, שגם בספק רפואה, מותר מאכל של איסור לחולה שיש בו סכנה, וכן רפואה על פי סגולה, מותר להאכיל דברים אסורים במקום סכנה, אם נתאמתה בניסיון, ואמר רופא שהיא מועילה [44], ובפרט אם הרפואה הסגולית היא בדוקה, וכבר ריפאה אחרים [45]; ויש מי שכתב, שאם הרופאים אומרים לתת רפואה, אף כשהוא ספק אם היא מרפאה, מותר אף דבר איסור, אבל אם הדיוט אומר לתת דבר איסור לרפואה, אין שומעים לו, אלא אם כן הרפואה היא ידועה ובדוקה [46].

כשיכול להתרפא בהיתר אין מתירים שום דבר איסור לחולה שאין בו סכנה, אם יכול לעשות בהיתר באותה מידה כמו באיסור. ולכן אם צריך לשהות זמן מועט בלבד כדי להשיג רפואה בהיתר כמו באיסור, אין להשתמש ברפואה האסורה [47], ודין זה נכון אפילו בחולה שיש בו סכנה [48]; אבל אם צריך לשהות זמן ארוך, מותר להתרפא בדבר האסור, אף על פי שמאוחר יותר יוכלו להשיג הרפואה המותרת [49].

אם אפשר להשיג מזון כשר לחולה ללא מאמץ רב, אלא שמחירו גבוה, הרי הוא מחוייב להוציא הוצאות מרובות, כדי לקנות מזון כשר; ואם הוא עני, אין העשירים חייבים מעיקר הדין להוציא ממונם, כדי להשיג עבורו מזון כשר, ומכל מקום ראוי להם להתנדב להצילו מאכילת איסור [50].

חולה שיש לו מאכל של איסור, ולחברו יש דבר היתר - יש מי שכתב, שמחוייב לתת לו את ההיתר, והחולה חייב להשיב לו לאחר שיבריא [51]; ויש מי שכתב, שאין חברו מחוייב לתת לו משלו, שהרי החולה מותר לאכול את האיסור שיש לו [52].

טמטום הלב - אף במקום שמן הדין מותר לאכול דבר אסור - יש הסבורים, שבכל זאת המאכלים האסורים גורמים נזק לנפשו של האדם [53]. על כן לא יניקו תינוק מן המצרית, אם אפשר בישראלית, כי חלב עכו"ם מטמטם הלב, ומוליד לו טבע רע; וכן לא יאכלו התינוק והמינקת דברים אסורים, כי כל זה מזיק לו בזקנותו [54], ואם המינקת חולה וצריכה לאכול דברים האסורים, לא יתן האב לתינוק לינוק ממנה [55]. ולעומתם יש הסבורים, שאם אוכל דבר איסור בהיתר, כגון שהסנהדרין פסקו להיתר, או שהוא חולה והדבר הותר לו, סר הנזק מאותו מאכל, ואין הוא מטמטם את לבו [56].

פרטי דינים באיסורי אכילה לחולה

שבת - מותר לחולה שאין בו סכנה לטלטל ולאכול דבר שהוא מוקצה בשבת [57].

חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם בשבת [58]; אבל בחול, אם אפשר לבשל על ידי ישראל _ אסור [59]. גוי שבישל בשבת בשביל חולה - יש הסבורים, שהתבשיל מותר במוצאי שבת, אפילו לבריא [60]; ויש הסבורים, שהתבשיל אסור במוצאי שבת, אפילו לחולה עצמו [61]. הכלים שבישל בהם הנוכרי עבור החולה, מותרים לאחר מעת לעת, אפילו בלא הגעלה [62]. ובבית חולים, שצריך לבשל לחולים שיש בהם סכנה, מותרים הכלים למוצאי שבת, שהוא הפסד מרובה, ואפילו קודם שעבר עליהם מעת לעת [63].

חולה שבסכנה, הנמצא בבית חולים שמבשלים בו נבלות וטריפות, ואין לו אוכל כשר כדי מחייתו, מותר להביא לו אוכל כשר בשבת, גם דרך רשות הרבים, כדי שלא תיטרף דעתו, וישתדל להביא המאכל תוך כדי שינוי. ומכל מקום חייבים להכין מבעוד-יום את האוכל הכשר הדרוש לחולה, ואין לסמוך על מה שיהיה מותר לחלל את השבת, אם לא הכינו מבעוד-יום [64]. אבל אם יש הכשר מבית דין מוסמך, והחולה מחמיר ומהדר לאכול דווקא מהשגחה מסויימת, אסור לחלל לשם כך את השבת [65].

אין ליולדת או לחולה להעדיף בית חולים מרוחק בשבת בגלל יתר הידור בכשרות, אך אם אינו רחוק יותר, וודאי שיש להעדיפו [66].

שוטה במוסד - ילד שוטה, שיש צורך למוסרו למוסד לצורך הטיפול בו, והמוסד שייך לנוכרים, ויאכילוהו שם מאכלים אסורים, הרי שמעיקר הדין מותר למוסרו למוסד כזה עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה, אבל מכיוון שהמאכלים האסורים מטמטמים את הלב, אין למוסרו [67]. יש מי שכתב, שגם אם מדובר במצב של פיקוח נפש, אין להכניס אדם למוסד שיאכילוהו איסורים. וטעמו: כי אמנם לצורך פיקוח נפש מותר לאכול איסורים ולעבור על איסורי תורה, ואפילו בדברים שאינם נצרכים ישירות לטיפול, אבל זה דווקא כשאינו מתאווה לאיסורים, ואינו עושה אותם אלא לצורך רפואתו, אבל כשמתאווה לאיסורים, והם אינם שייכים כלל לרפואתו - אסור, ואפילו במקום פיקוח נפש [68]; ויש מי שכתב, שאם מדובר במצב של פיקוח נפש - מותר, אבל רק בתנאי שלא יהיה ההיתר תמוה בעיני הציבור, וגם שיהיה הדבר באופן זמני [69]. ואם ניתן למנוע מאכלות אסורות מן התורה, ויאכל רק מאכלות אסורות מדרבנן - מותר [70]. אכן, דין זה נאמר דווקא בשוטה כזה שרק איננו בקי בהוויות העולם, היינו מי שמוגדר כמפגר; ברם, אם הוא שוטה גמור, מותר למוסרו גם למוסד שיאכילוהו טריפות ונבלות [71], ואפילו אם הוא גדול [72]. ומכל מקום יש להשתדל להוציאו ממוסד כזה, ולהעבירו למוסד שיש בו אוכל כשר, אלא שאם הוא במוסד כזה, והוא גדול בשנים, החיוב הוא על הציבור להוציאו משם, ולסדרו במוסד מתאים, ואין חיוב מיוחד על אביו או על קרובי משפחה [73].

בשר בבית חולים - באופן כללי בעת אישפוז בבית חולים, אם אפשר להיזהר מבשר, אפשר להחמיר, אולם אם על פי הרופאים הבשר נחוץ לחולה, אין להחמיר בזה; המרק יותר קל מהבשר עצמו; מאכלים אחרים - אין להחמיר כלל [74].

בשר וחלב - המנהג ברוב תפוצות ישראל להמתין שש שעות באכילת מאכלים חלביים אחרי אכילת בשר [75]. אמנם יש הנוהגים להמתין אחר אכילת בשר רק שעה אחת [76]. ומכל מקום לצורך חולה, אפילו קצת, יש להקל לכל הדעות אחר המתנת שעה אחת בלבד, ואחר שבירך ברכת המזון, או ברכה אחרונה אחר אכילת הבשר [77]. ונכון להחמיר ולעשות גם קינוח והדחה לפני שתיית חלב [78], דהיינו שיאכל דבר מה, וגם ישתה משקה כלשהו [79]. ודין זה נכון גם לספרדים, שהולכים לפי הוראות מרן המחבר [80]. אם נהג להמתין שש שעות, וכעת בגלל מחלתו רוצה לאכול אחרי שעה, לכתחילה יש לו להתיר את נדרו על מה שהיה רגיל עד עכשיו להמתין יותר מזה [81]; ואם אינו מוצא מי שיתיר נדרו, כדין מי שנוהג מנהג טוב, ורצונו לחזור בו, אין הוא צריך להתיר את נדרו, מכיוון שדעתו לחזור למנהגו הקודם אחרי שיבריא [82]. חולה שסובל מכיב, הרי הוא נחשב לחולה שיש בו סכנה, ואף שאין בו סכנה מיידית במניעת שתיית חלב, מותר לו לשתות חלב שעה אחת אחרי בשר ללא כל פקפוק [83]. אכל מרק של בשר, שנוהגים להחמיר כמו בבשר עצמו [84], מכל מקום בחולה, אפילו במקצת, אפשר להקל אחרי המתנת שעה אחת [85]. יש מי שכתב, שבשר בחלב האסור לחולה שאין בו סכנה הוא דווקא אם נתבשל לצורך אכילה, אבל אם מלכתחילה נתבשל לצורך רפואה, אפשר שאין בו איסור כלל [86]. מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול בשר שנתבשל בחלב אשה [87]. בדרך כלל, אם אכל מאכלי חלב תחילה - יש הסבורים, שמותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו, ויקנח פיו בין הגבינה לבשר [88]; ויש מי שכתב, שנוהגים להחמיר ולהמתין גם בין גבינה לבשר, ואין למחות במקילים [89]. המנהג הוא להמתין שעה אחת, ואם הגבינה היא קשה, ממתינים שש שעות [90]. אמנם חולה, אפילו במקצת, אין להחמיר כלל באכילת בשר אחר גבינה [91].

שיניים תותבות - מותר לאכול בהם מאכלי חלב ומאכלי בשר [92], ומספר טעמים נאמרו להיתר על ידי הפוסקים: השיניים התותבות נעשות מחומר קשה וחלק שאיננו בולע; אין אוכלים מאכלים חמים בשיעור של יד סולדת; השיעור המגיע לפה איננו בולע כלל; אפילו אם בולע, אין זה אלא כלשהו, ולכן גם מה שפולט אינו אלא כלשהו, ותמיד יש ששים כנגדו; המאכלים הם כלי שני, ובהפסד מרובה אין כלי שני אוסר. אמנם יש מי שכתב, שכיום נוהגים לאכול ולשתות מאכלים שיד אדם סולדת בהם, היינו טמפרטורה של 45 מעלות צלסיוס, וכן יש בשיניים התותבות חלקים ממתכת, ויש שעושים כותרות מזהב, וכל אלו בוודאי בולעים, אלא עיקר הטעם להיתר הוא שהחום הטבעי שבתוך הפה מקלקל ומפסיד את הטעם הבלוע, וגם לאחר זמן קצר דינו כאינו בן יומו, ולכן לא חשו כלל על הטעם הבלוע שבתוך התותבות [93]. ויש מי שכתב, שירא שמים יקפיד שיהיו לו שתי מערכות שיניים תותבות, אחת לחלב ואחת לבשר [94].

סתימות - מותר לאכול בשר וחלב עם סתימת שן זמנית בצמר גפן [95], וגם בסתימה קבועה [96].

פיום קיבה / מעי - חולה שמקבל מזון דרך פתח בקיבה, או דרך פתח במעיים, והאוכל איננו עובר כלל דרך גרונו, מותר להאכילו דרך פתח זה גם מאכלים אסורים, אם יש לו צורך בכך, וכן יכולים להאכילו בשר וחלב בזה אחר זה ללא הפסקת זמן, ואפילו בבת אחת, אם יש צורך בכך, ובתנאי שלא בישלו את הבשר והחלב יחד לפני כן [97].

מליחה - אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה-יפה ומדיחו יפה-יפה [98]. המנהג הוא להשהות את הבשר במלח במשך שעה אחת [99]. בשעת הדחק די בשיעור של כדי הילוך מיל אחד [100], ונחלקו האחרונים מה הוא שיעור זה – יש שכתבו, שהוא 18 דקות, ויש שכתבו שהוא 24 דקות [101]. ולעניין חולה - יש להקל לכתחילה כשיעור המועט, היינו 18 דקות [102]. חולה שאסור לו לאכול מלח רגיל כלל, וגם אסור לו לאכול צלי, נתנו הפוסקים מספר עצות כיצד עליו לנהוג: יש שכתבו, שמועיל 'למלוח' את הבשר בסוכר [103], אך רוב הפוסקים כתבו, שחלילה לסמוך על כך אפילו בדיעבד, ואין היתר להשתמש בסוכר להוצאת הדם מהבשר, כי 'מליחה' בסוכר הרי זה כאילו לא נמלח הבשר כלל [104]. ביחס לכלים שבישלו בהם בשר ש'נמלח' בסוכר - יש האוסרים אותם [105]; ויש מי שמתיר לאחר מעת לעת, ובוודאי מתיר הצלחות ששמו בהם את הבשר ש'נמלח' בסוכר, כי הם כלי שני [106]. יש שכתבו להתיר לחולה כזה אכילת בשר לאחר חליטה [107], ויש מי שהתיר באופן כזה רק בתנאים הבאים: ההיתר מוגבל רק בבית חולים; רק כשיש משגיח מוסמך; דווקא בהסכמת רב העיר שהחולה מוכרח לכך ואינו יכול באופן אחר; ודווקא על ידי שני היתרים, דהיינו חליטה, וגם שיחתוך את הבשר לחתיכות קטנות, וירתיח כל חתיכה לחוד, באופן שיהא פחות מששים כנגד כל חתיכה וחתיכה [108]; וטוב שישתמשו לשם כך בכלים מיוחדים [109]. יש מי שכתב, שיצלה את הבשר כחצי צלייתו, ואחר כך יבשלו [110]. יש מי שכתב, שאם יכול החולה להסתפק בבשר עוף, יש להתיר לו לאוכלו לאחר בישול בלבד [111]. יש מי שכתבו [112], שחולה שאסור לו מלח רגיל [113], מותר למלוח הבשר במלח דיאטטי [114].

סתם יינם - חולה שיש בו סכנה, אם אין יין כשר, והרופאים אומרים שצריך יין לרפואה, מותר גם סתם יינם; אבל להשיב את הלב, וכל שכן לתענוג - אסור [115]. לדעת רוב הפוסקים אסור לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם [116]; ויש הסבורים, שסתם יינם מותר לחולה שאין בו סכנה [117]. ויש שכתבו, שהמנהג להתיר סתם יינם לחולה שאין בו סכנה, כשאי אפשר להשיג יין כשר [118]. ומכל מקום כל שאין בו סכנה, אף בזמן הזה לא ישתה מסתם יינם [119]. יש מי שהתיר לחולה חסר דם [=אנמיה] לשתות יין-ברזל, שהוא סתם יינם, אם הוא מר, ובתנאי שלוקח אותו בשפופרת, שאז יש תרי דרבנן - גם מר, וגם אינו כדרך הנאתן [120].

מוצרי חלב שונים של גוי מותרים לחולה שאין בו סכנה [121]. יש מי שכתב, שחלב עכו"ם וגבינת עכו"ם מותרים לקטן, אפילו אם הגיע לגיל חינוך, וכן מותרים הם לנשים מעוברות ומניקות, בתנאי שאי אפשר להשיג גבינה כשרה, ובתנאי שלא מעורב בהם דבר איסור [122].

פרטי דינים ביחס לכשרות תרופות

בעיית הכשרות של תרופות קשורה במרכיבים השונים של התרופה, בין אם היא בצורת כדור, כמוסה (קפסולה), או תמיסה (סירופ). לרוב כמות המרכיבים קטנה ופחותה מששים, אך הפוסקים דנו מדיני 'אחשביה' [123] ומדיני 'דבר מעמיד' [124]. הבעיות קשורות בתוצרים מן החי שאינם מבעלי חיים כשרים, כגון תססים (אנזימים), גליצרין, ג'לטין, שומן סטיארט, שלאק (הפרשת חרקים) ועוד. וכן יכולות להיות שאלות הקשורות בתוצרים חקלאיים אסורים, כגון אלכוהול מיין של גוי, לקטוז מחלב עכו"ם, טבל, שביעית, וכיו"ב. בעיה מיוחדת היא חמץ בפסח.

תרופות שלא דרך הפה

אין כל איסור במתן תרופות המכילות מרכיבים אסורים, אם הן ניתנות בדרך של זריקה, פתילה, חוקן, תחבושת וכיו"ב, שכל אלו אינן דרך אכילה כלל [125]. על כן, למשל, אינסולין הניתן בזריקה, אף שיש שהוא מיוצר מחזיר, אין בו איסור.

תחליפים מותרים

תרופות הנלקחות דרך הפה, אשר מיוצרות ממרכיבים האסורים לאכילה, אם יש להם תחליפים שווי-ערך מבחינה רפואית, המיוצרים ללא מרכיבים אסורים, יש להעדיף את המוצרים המותרים. למשל, הורמון בלוטת התריס, יש שהוא מיוצר מחזיר, ויש שהוא מיוצר באופן סינטטי; תרופה נוזלית של אשלגן, יש שמוסיפים לה לצורך הטעם תמציות בשר שלא נשחט כהלכה, ויש נוזלי אשלגן שלא מכילים מרכיבי בשר כלל; תססים שונים שניתנים לצורך שיפור עיכול המזון, יש שהם מופקים מחזיר, ויש שהם עשויים מתחליף צמחי או סינטטי; ויטמין A, יש שהוא מיוצר מכבד של כרישים, יש שהוא מיוצר משמן דגים כשרים, ויש שהוא מיוצר באופן סינטטי; קבוצת ויטמין B, יש שהם מיוצרים מכבד של בעלי חיים שאינם כשרים, ויש שהם מיוצרים מתחליפים צמחיים או סינטטיים [126].

דרכי היתר

בחולה שאין בו סכנה, כאשר אין תחליפים כשרים לתרופות נחוצות, יש דרכי היתר אחדים לנטילתן:   

• תרופות מאיסורי אכילה, שנפסלו לאכילת אדם, ובוודאי כשנפסלו לאכילת כלב, מותרות כל השנה, אף לחולה שאין בו סכנה [127]. ואמנם בדרך כלל תרופות שבזמננו, אין זו דרך אכילתן, כי טעמן מר. אמנם יש שמוסיפים חומרי מתיקה לשיפור הטעם, או שהן מצופות בסוכר, אך יש מי שכתב, שלאו כלום הוא, ועל פי רוב הן פסולות אפילו לאכילת כלב [128], ויש מי שנסתפק בכך [129].
• תרופות שנמצאות בתוך כמוסה, אף על פי שנעשות מדברים אסורים, הרי הן נחשבות כפסולות לאכילת כלב, ודינן ככרכו בסיב, והרי הן מותרות [130].
• תרופות המכילות מרכיבי איסור שעברו שינוי כימי, או שנתייבשו לגמרי, הרי הן מותרות גם לחולה שאין בו סכנה [131].

ויטמינים שמכילים תמצית מכבד של בהמות כשרות, מותר לבלוע אותם לאחר חלב, ואפילו לאחר גבינה קשה, וכן מותר לאכול מאכלי חלב אחרי בליעת ויטמינים אלו [146].

מוצרים שונים בתרופות

מצינו בין הפוסקים דיון על מוצרים מסוימים ומוגדרים שיש לגביהם שאלות של כשרות, הנוספים לתרופות, או שהתרופות מיוצרים עמהם:

• הגליצרין יכול שיבוא מן הצומח, ויכול שיבוא מנבלות. בדרך כלל משתמשים בו בתמיסות (סירופ) לצורך המתקה. מרכיב הגליצרין בתמיסות הוא לרוב יותר מששים (היינו יותר מ- 1.6% מתכולת התמיסה). תרופה שיש בה גליצרין, וספק אם הוא הופק מנבלות וטריפות - יש מי שאוסרים [131], ויש מי שמתירים [133]. גם לדעת האוסרים, אם לא ידוע בבירור שהגליצרין הופק מנבלות, יש מקום לערבב את הכמות של התמיסה הנדרשת לרפואה עם כמות העולה על ששים של מיץ טבעי, ובכך לבטל את האיסור [134].
• ג'לטין יש שהוא נעשה מצלולוזה סינטטית או מופק מצמחים; יש שהוא נעשה מעצמות שרופות וכתושות; ויש שהוא נעשה ממיני עור בעלי חיים שונים, ואף מחזיר או מדגים טמאים. כיום מיוצר הג'לטין בעיקר מעצמות בקר יבשות, מעורות חזירים, או משאריות של עורות מעובדים. לרוב תהליך ייצור הג'לטין מתחיל בעצמות יבשות כעץ, העוברות השרייה ארוכה בחומצת מלח, ולאחר מכן גם בסיד, ולאחר שטיפה ובישול נוצר הג'לטין, שמיובש ונטחן לאבקה. בעיקרו בא הג'לטין לעבות את המאכל ולהקשותו, ובתרופות הוא בא לייצב את הכמוסה העוטפת את התרופה. ג'לטין העשוי באופן מלאכותי או מצמחים, הרי הוא כשר ללא פקפוק. ג'לטין הנעשה מעצמות של נבלות וטריפות, לאחר שנתייבשו היטב, נפגם על ידי החומצות והסיד, וריכוזו הסופי במוצר הוא פחות מאחד מששים - יש מי שכתבו, שמעיקר הדין אין בו איסור [135]; יש מי שכתב, שאם לפני עירבובו במאכל אין הוא ראוי לאכילה, הרי זה מותר, ואין אומרים בזה שאין מבטלין איסור לכתחילה; אבל לרוב הוא עשוי כך, שהוא ראוי לאכילה לפני עירבובו במזון, ואז אין להקל [136]; ויש מי שכתב, שאם בתהליך הייצור המוצר נפסל מאכילת כלב, הרי לכל הדעות הוא מותר, ואם הוא נפסל רק לאכילת אדם, יהיה דינו תלוי במחלוקת הפוסקים [137]. לעומתם, יש האוסרים ג'לטין המיוצר מעצמות, ולדעתם כך היא דעת רוב מנין ורוב בנין של גדולי התורה [138]. ג'לטין הנעשה מעורות של בעלי חיים טמאים - יש מי שכתב, שהוא אסור, אף אם לא ראוי לאכילת כלב קודם עירבובו, בין שעבר עיבוד, ובין אם עשוי מעורות פשוטים ובלתי מעובדים [139]; ויש מי שכתב, שסתם ג'לטין העשוי מעורות של בהמות טמאות או דגים טמאים - אסור [140], אבל אם עיבדו את העורות למנעלים וכלים, הג'לטין העשוי מהם מותר [141]. יש מי שכתב, שמעיקר הדין אסור לבלוע תרופה העטופה בכמוסה שעשויה מג'לטין, ובפרט אם היא עשויה מג'לטין של עורות ולא של עצמות, אך מעשים בכל יום שבולעים תרופות בכמוסות, אפילו חולים שאין בהם סכנה [142]; יש הסבורים, שעדיף לפתוח את הכמוסה, להוציא את החומר הרפואי הפעיל, ולבלוע אותו ללא הכמוסה, ובתנאי שלדעת הרופא אין זה מפריע להשפעת התרופה; אך יש מי שכתבו, שמותר לבלוע כמוסות העשויות מג'לטין, ואין צורך לפתוח את הכמוסה כדי לבלוע רק את החומר הפעיל של התרופה, אפילו בחולה שאין בו סכנה [143]. יש מי שכתב, שאם יש אפשרות להשיג התרופה ללא ג'לטין, מצווה להדר אחריה. וכן אין להתיר למי שיש לו רק מיחוש בעלמא [144].

הפוסקים דנו על תרופות שונות, המורכבים ממוצרים שיש לגביהם שאלות כשרות:

ויטמין D מיוצר מכולסטרול שעבר מספר שינויים כימיים. את הכולסטרול לייצור הויטמין הזה מבודדים מחוט שדרה של צאן ובעיקר מלנולין, שהיא הפרשה שומנית מבלוטות שבעור הכבשים. החומר המופרש הזה נדבק לצמר הכבשים, וניתן להסירו באמצעות שטיפה. יש מי שכתב, שמותר לבלוע ויטמין זה, בין אם הוא מיוצר מהצמר בחיי הכבשים, ובין אם הוא מיוצר לאחר שנתנבלו [145].

ויטמינים שמכילים תמצית מכבד של בהמות כשרות, מותר לבלוע אותם לאחר חלב, ואפילו לאחר גבינה קשה, וכן מותר לאכול מאכלי חלב אחרי בליעת ויטמינים אלו [146].

ילדים שהם נמוכי-קומה, אשר סובלים מחסר בהורמון הגדילה, יש אפשרות לרפא אותם על ידי מתן ההורמון הזה בזריקה. מקור ההורמון הוא מבלוטות תת-המוח של אנשים מתים, ולמרות זאת יש מי שכתב, שמותר להשתמש בהורמון זה [147].

תרופות הומיאופטיות - יש מי שכתב, שאין הן בבחינת רפואה בדוקה ומנוסה, והן אמונת הבל, ויכולים תרופות אלו להביא לידי התכחשות לסדר העולם שסידר הקב"ה, ולכן אסור להשתמש בהן [148]; יש מי שהסתפק אם להחשיב תרופות אלו כבדוקות, או שאסור להזניח את הרפואה המקובלת [149]; אך רוב פוסקי זמננו כתבו, שמותר להשתמש בהן, ואין השימוש בהן מנוגד לרצון ה'; ואם התברר על פי הניסיון שהן מועילות לרפאות מחלה, מותר להשתמש בהן גם כשיש חשש של תערובת מחלקי בעלי חיים האסורים באכילה, וגם כשיש חשש של סתם יינם בתערובת, ואפילו לחולה שאין בו סכנה [150]. בטעמי ההיתר: ברובם הדילול מוציא אותם מאיסור תורה, ויש בהם ששים כנגד האיסור, ומדין נותן טעם לפגם. ואם וודאי הוא שיש בהם סתם יינם, יש מי שהתירו רק בטעימה, ולא בבליעת התרופה [151]. 

מקורות והערות

[1] וכשר הדבר לפני המלך (אסתר ח ה); [2] פסחים כד ב-כה א; רמב"ם יסודי התורה ה ו-ח; טושו"ע יו"ד קנה ג; [3] יומא פג א; רמב"ם מאכלות אסורות יד טז, וברדב"ז שם; רמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה; טושו"ע יו"ד או"ח תריח ט; [4] רמב"ם ורדב"ז, שם; [5] קרית ספר, מאכלות אסורות יד טז; [6] אור שמח מאכלות אסורות יד טז; [7] ש"ך יו"ד סי' קנז סק"ג; פת"ש יו"ד סי' קנה סק"ח; פרמ"ג או"ח סי' שכח במש"ז סק"ז; [8] רשב"א, הובאו דבריו בב"י יו"ד סי' קכג, ד"ה ודברי רשב"ם; רמב"ן תורת האדם, עניין הסכנה; הר"ן פסחים רפ"ב, ד"ה וראיתי, וע"ז פ"ב, ד"ה דרך הנאתן; רבנו ירוחם נתיב יח ח"ג; רמ"א יו"ד קנה ג; ש"ך יו"ד סי' פא סקכ"א; שו"ת שאגת אריה סי' עה; חיי אדם סט טז, ובנשמת אדם, אות ג, שם; ערוה"ש תסו א, ושכח ז; [9] גליון מהרש"א, יו"ד שם. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג, חיו"ד ח"א סי' לה, שנטה להתיר האכלת איסור לקטן; [10] חיד' הרשב"א קידושין נו ב; מרדכי ואגודה פסחים ריש פ"ב, בשם ראבי"ה; ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ד; [11] שו"ת הרדב"ז סי' אלף עו (ח"ד סי' ב); שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג סוסי' מא; [12] פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סקי"א; [13] אור שמח יסודי התורה ה ח; [14] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יז; [15] פסחים כד ב; רמב"ם יסודי התורה ה ח, ובמשל"מ שם; רמב"ן תורת האדם, ענין הסכנה; טושו"ע יו"ד קנה ג; [16] רמב"ם וטושו"ע, שם; [17] ראה בגדרי כלל זה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' תעב ואילך; [18] חכמת אדם פח ד. ובשו"ת שרידי אש ח"ב סי' סג כתב שמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול כבד חי; [19] שו"ת שאגת אריה סי' עד-עו; [20] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא, וחיו"ד סי' יא סק"ה. וראה בשו"ת אבן יקרה ח"ב סי' קמ, שהכלל שהולכים בתר השתא הוא דווקא אם נשתנה לדבר טבעי אחר, אבל אם שינוי הצורה בגלל הפעולה הכימית לא הביא לשינוי לדבר טבעי אחר, לא אומרים כלל זה; [21] ש"ך יו"ד סי' קנה סקי"ט; [22] ביאור הגר"א יו"ד סי' קנה סקכ"ב; [23] ש"ך יו"ד סי' קנה קי"ט; [24] שו"ת שאגת אריה סי' עה. וראה רא"ש ברכות פ"ו סי' לה, טור או"ח סי' רטז, ושו"ת חת"ס חאו"ח סי' לט, שכתבו בשיטת הראב"ד והרז"ה, שהולכים בתר מעיקרא. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' נב, וח"ה סי' ה; [25] שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ע; [26] תורת חיים חולין קכ א; [27] שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' לה; שו"ת חלקת יואב חיו"ד סי' ט. וראה רש"י שבת עג א ד"ה ואביי, שכתב שבליעה איננה אכילה, ומאידך ראה רש"י יומא פא א ד"ה ראשון, שכתב שאף בליעה היא דרך אכילה, עיי"ש; [28] שו"ת מנחת שלמה סי' יז. וראה בשמירת שבת כהלכתה, פ"מ ספ"ה, שכתב בפשיטות שמותר לחולה שאין בו סכנה לבלוע תרופות העשויות מחומר אסור; [29] שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כא; [30] ויקרא יא מג. שבת צ ב; רמ"א יו"ד יג א; רמב"ם מאכלות אסורות יז כט; טושו"ע יו"ד קטז ו. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בל תשקצו; [31] פר"ח יו"ד רסי' פא; פרמ"ג שם; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' נט; [32] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קכא, וחיו"ד סי' עג; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רמא; [33] משל"מ יסודי התורה ה ח ד"ה ודע שעדין; שו"ת כתב סופר חאו"ח סוסי' קיא; פרי חדש או"ח סי' תסו סק"א; מנ"ח מ' שיג סק"ה; [34] שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' רב. וכתב שם, שעל כל פנים אפשר לצרף סברא זו כסניף; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' קפא; [35] שו"ת חות יאיר סי' טו; [36] שו"ת הרדב"ז סי' עח; שו"ת הריב"ש סי' רפז; [37] שו"ת מחזה אברהם חאו"ח ח"א סי' סז; [38] ב"י או"ח סי' תריב; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' צז; [39] קנאת סופרים דל"ב ע"ב; [40] שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' רב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ח סי' יב; [41] שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יב; [42] מנחת פתים, סי' תריח, על פי רמב"ם מאכלות אסורות ד טז; [43] פיהמ"ש לרמב"ם יומא פג א; או"ה סי' נט סקל"ה; הגה' מיימוניות מאכלות אסורות פי"ד אות ב; רמ"א יו"ד קנה ג; ט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד, בשם הרש"ל; מג"א או"ח סי' שכח סק"א; חכמת אדם פח ז. וראה בשו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כ, שרפואה המקובלת על פי השמועה, או אפילו מפי ניסיון, אין מתרפאים בה אלא בדבר המותר, ואין בזה משום דרכי האמורים, אבל לא בדבר שהוא אסור מן התורה, או אפילו מדרבנן. וראה בפמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א; דרכ"ת יו"ד סי' פד סק"ל; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' קמג; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' סב _ שדנו בשאלה למה לא נתיר בפיקוח נפש מספק, גם ברפואה שאיננה בדוקה. ויש שכתבו, שרפואה סגולית אין לה אפילו דין של ספק רפואה; [44] הרשב"א ח"א סי' תיג, וח"ד סי' רמה; ברכ"י יו"ד סי' קנה, ואו"ח סי' שא; ביאור הגר"א יו"ד סי' שעט סקי"ג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט; [45] שו"ת צמח צדק החדש חאו"ח סי' לח; [46] זר זהב על או"ה, שם; [47] רמ"א יו"ד קנה ג; חיי אדם כלל סט, בנשמת אדם סק"ג ד"ה מה ששאל; קיצושו"ע קצב ה; [48] ביאור הגר"א שם סקכ"ד; [49] שו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' כח; שו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כ, על פי שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ריד; [50] שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' כח, וח"ד סי' טו; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קא; [51] שו"ת משנת שכיר סי' נב; [52] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סוסק"א. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ז; [53] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קסג; העמק דבר דברים ו י, ובהרחב דבר שם; [54] רמ"א יו"ד פא ז; [55] ש"ך שם סקכ"ה; [56] ראה הר"ן בדרשותיו, דרוש האחד-עשר כותב, שכמו שמאכל המזיק, כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל לו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, כך הדבר אם הכריעו הסנהדרין להתיר דבר האסור, לא יוליד דבר זה רע כלל, אף על פי שאילו אכל אותו דבר באיסור, ללא פסק הסנהדרין, היה מוליד בו רוע. ולכאורה משמע, שאם אוכל דבר איסור בהיתר, כגון שהוא חולה ומותר לו, אין בזה חשש שיטמטם הלב וי"ל. וכן ראה בתפארת ישראל למהר"ל פ"ח, שקדלי חזירים שהותרו לישראל בכניסתם לארץ, לא גרמו לטימטום, והוא הדין לחולה שיש בו סכנה, הזקוק לאכול מאכלות אסורות, שאין בזה טימטום, כי מצווה קעביד; ולעומת זאת, ראה במשך חכמה דברים ו יא, שגם בכניסתם לארץ היה להם להיזהר מחשש טימטום הלב. וראה באריכות בתורת היולדת פמ"ב הע' ב; [57] שמירת שבת כהלכתה לג ו, על פי מ"ב סי' שכח סקנ"ח. וראה בשו"ת רעק"א סי' ה, ובשערים המצויינים בהלכה סי' צא סק"ט. וראה בשש"כ שם הע' לז, בשיטות האחרונים בנידון; [58] בדק הבית לרא"ה בית ג שער ז, ומשמרת הבית לרשב"א שם; מאירי ע"ז לח ב; ר"ן ע"ז פ"ב, ושו"ת הר"ן סי' ה; רבנו ירוחם, נתיב יב ח"ט; שו"ע או"ח שכח יט; [59] משמרת הבית, שם; [60] ב"י יו"ד סי' קיג, בשם הרא"ה; נקוה"כ יו"ד שם על הט"ז סקט"ו, בשם הר"ן; רמ"א יו"ד קיג טז; [61] ט"ז יו"ד סי' קיג סקט"ו, ובשם הרשב"א; פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סקי"א; מ"ב סי' שכח סקס"ג. ולעומת זאת, ראה במ"ב סי' שיח סקי"ד שכתב להתיר. וכן סתירה דומה בדעת ערוה"ש או"ח שיח יב, לעומת שכח כח; [62] חכמת אדם סו יב; קיצושו"ע לח ט; [63] ראה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' טו. וכן כתב במ"ב סי' שכח סק"ג, שהסומך להתיר לא הפסיד; [64] שמירת שבת כהלכתה פ"מ סי"ז, על פי טושו"ע או"ח שכח יד, ומ"ב שם סקל"ט; [65] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה, שם, הע' מח; [66] תורת היולדת פ"ז, ס"ג. וראה שם בהע' ה, שאם בית החולים הקרוב לא כשר, ויאכילוה נבלות וטריפות, תלוי במחלוקת הראשונים, אם להעדיף תוספת חילול שבת ונסיעה רחוקה, או אכילת איסור ומיעוט בחילול שבת; [67] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קסג; [68] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נט. אמנם ראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' פח, ולכאורה יש סתירה בדבריו, וי"ל; [69] שו"ת יד הלוי חאו"ח סי' סה. וראה שם, שנשאר בספק אם מותרת הכנסתו לצמיתות; [70] שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' לא; [71] שו"ת בית יצחק, חאבהע"ז סי' לט; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' לא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' פא סק"ב, שפשוט שלא נתכווין החת"ס להחמיר גם במי שהוא שוטה ממש, ויש ספק שאולי יתרפא על ידי הטיפול, אלא מדובר רק במפגר ולא בשוטה גמור, וכן המהר"ם שיק מדבר בסומא, שרוצים ללמדו אומנות שלא יהיה למשא על הציבור, אבל לא כשיש ספק של רפואה; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם, ח"ה חיו"ד סי' פא סק"ג, והיינו דווקא מי שהוא שוטה גמור, ולא צפוי שיגיע לדעה מינימלית, כגון שידע משמעות של כסף ושמירתו; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד סי' סט; [72] שו"ת אגרות משה, חאו"ח ח"ב סי' פח; [73] שו"ת ציץ אליעזר, שם; [74] חזו"א, קובץ אגרות ח"א איגרת קמד; [75] שו"ע יו"ד פט א. וראה במאירי, חולין קד ב; ערוה"ש יו"ד פט ז; שו"ת באר משה, ח"ד סי' כד. ואם צריך להמתין שש שעות מלאות, או די ביותר מחמש שעות - ראה שו"ת יביע אומר, ח"א חיו"ד סי' ד אות יג; [76] ראה או"ה כלל מ סי' ד; רמ"א יו"ד שם; ביאור הגר"א שם סק"ו; [77] בן איש חי, שנה ב, פר' שלח סקי"א; חכמת אדם מ יג; ערוה"ש יו"ד פט ז; דרכ"ת יו"ד סי' פט סקט"ו-ט"ז; שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' נח; שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' לב; [78] דרכ"ת יו"ד סי' פט סקט"ו; [79] מ"ב סי' קעג סק"ד; [80] ס' איסור והיתר להגר"ע יוסף, עמ' קכג; [81] מ"ב סי' תקפא סקי"ט ובשעה"צ שם סקל"ג; [82] פת"ש יו"ד סי' ריד סק"א, בשם הדגמ"ר; שו"ת יביע אומר, ח"ב חיו"ד סי' ל אות ו; [83] שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' לב; [84] ראה רמ"א יו"ד פט ג; ברכ"י בשיורי ברכה שם סק"ל; [85] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' פט סק"ג; [86] הרב ח.י. אייזנבך, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' רו ואילך; [87] יש"ש חולין פ"ח סי' קב; ש"ך יו"ד סי' פז סק"ז; [88] רמב"ם, מאכלות אסורות ט כו; שו"ע יו"ד פט ב; [89] רמ"א שם; [90] ראה בשיורי ברכה, יו"ד סי' פט אות יג. וראה באריכות בשיטות השונות בשו"ת יחוה דעת, ח"ג סי' נח; [91] יחוה דעת, שם; [92] דרכ"ת יו"ד סי' פט סקי"א; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קצז; שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' פט סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כה; [93] הגרש"ז אויערבאך, בנשמת אברהם שם; [94] דרכ"ת שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כה; [95] שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נא; [96] דרכ"ת יו"ד סי' פט סקי"א; [97] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ע; אאמו"ר הגר"מ שטינברג, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 260 ואילך, ובספרו שערי משה ח"ב סי' סא. ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א סי' לב השאיר דין זה בצ"ע; [98] חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ו י; [99] רמ"א יו"ד סט ו; [100] ראה במחבר וברמ"א שם;

[101] ראה ש"ך יו"ד סי' סט סקכ"ה; פר"ח שם סקכ"ו; דרכ"ת שם סקק"ט; חכמת אדם ל ט; מ"ב סי' תנט סקט"ו, ובביאוה"ל שם ד"ה הוי; חזו"א או"ח סי' קכג ס"א; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז. וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' פ, וחאבהע"ז ח"א סי' סג, שמהלך מיל הוא כ"ד דקות, בעוד שבח"ו סי' טז, ובהגה' או"ח סי' פט על מג"א סק"ב כתב, שהוא י"ח דקות; [102] חזו"א שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נב אות ו, וחי"ג סי' לה אות ב; [103] שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תקלב, וכתב שם, שכן נהג בעל החוות דעת; עיקרי הד"ט או"ח סי' יד אות לו. ושניהם על פי שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ריח, שמותר 'למלוח' קרבנות בסוכר. וראה בשו"ת מעשה אברהם חיו"ד סי' ל, שלכן מותר לטבול לחם לאחר ברכת המוציא גם בסוכר ובדבש. אך ראה בשו"ת שלמת חיים ח"א סי' לט, שהגרי"ח זוננפלד נהג לטבול הפרוסה בר"ה גם בדבש וגם במלח; [104] שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"א סי' כה; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' קכא סק"ב; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' ד, ובבן איש חי, שנה ב, פר' טהרות סכ"ב; דרכ"ת יו"ד סי' סט סקשכ"ח; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' קיא; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' לז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קמב-קמג; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' סו; שו"ת קול מבשר ח"ב סי' טו; שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' לה, וחי"א סי' עז, וחי"ב סי' נב אות ו; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' תקלב, וח"ב סי' כד, וסי' כו; [105] שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' ד; שו"ת קול מבשר ח"ב סי' טו; [106] שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' ג; [107] שו"ת אור מציון סי' ט, ושם גם בשם הגרא"י אונטרמן; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' כו; ס' איסור והיתר להגר"ע יוסף, עמ' יא-יג; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נב; [108] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' עג, על פי יו"ד סט יא במחבר וברמ"א, ובכנסת הגדולה יו"ד סי' סט אות שד, ובמחזיק ברכה שם אות נא; [109] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז הע' רא; [110] שו"ת שאלי ציון, מהדו"ת ח"א חאו"ח סי' ג, והוא על פי טושו"ע יו"ד סט כא, וש"ך שם סי' עו סקי"ד. והביא שם, שכן פסק הגרצ"פ פרנק; [111] שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' צט; [112] הרב י.א. ליעבעס, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קפ ואילך; שמירת שבת כהלכתה פ"מ ספ"ז; [113] היינו כלוריד הנתרן; [114] היינו מלח שהנתרן ו/או הכלור הוחלפו בו ביסודות אחרים, כגון אמוניום כלוריד, כלוריד הסידן, כלוריד האשלגן, יודיד האשלגן; [115] ש"ך יו"ד סי' קנה סק"י; חיי אדם כלל סט בנשמת אדם סק"ג. וראה בשו"ת הריב"ש סי' רנה, שנטה לאסור אפילו במקום סכנה, אמנם משמע שחזר בו; [116] רמ"א יו"ד קנה ג; מג"א סי' שכח סק"ט; חיי אדם כלל סט בנשמת אדם סק"ג; שו"ת מחזה אברהם חאו"ח ח"א סי' סז; [117] שו"ת בשמים ראש סי' רפ, וראה בכסא דהרסנא שם; שו"ת הרמ"א סי' קכד. וכבר האריכו האחרונים בעניין תשובה זו של הרמ"א, שבכמה דפוסים נשמטה תשובה זו, והסתירה ממנה לדברי הרמ"א יו"ד קנה ג; [118] שו"ת השיב משה, חיו"ד סי' לא; שו"ת זרע אמת ח"ב סי' מט; [119] רמ"א יו"ד שם; [120] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קלז, וח"ה סי' י, ובמפתחות שם; [121] שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' לג; [122] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"א סי' לה; [123] ראה בגדרי כלל זה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' תעב ואילך; [124] ראה בגדרי כלל זה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תקס ואילך; [125] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' נט; [126] ראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז; [127] ראה לעיל. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"י סי' קי וסי' קיב; [128] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פל"ג הע' יט*; [129] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' צז; [130] שו"ת זרע אמת חיו"ד סי' מח; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יב; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' סג אות א; [131] ראה לעיל. וראה בכתבי הגרי"א הענקין, כרך א, עדות לישראל, עמ' קלב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז; [132] דרכ"ת יו"ד סי' קג סק"ע, בשם הגר"ש סופר; [133] שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' טז אות יא; הגר"מ היינמן, הובאו דבריו במאמרו של הרב ד. האבער, מסורה, יד, תשנ"ח, עמ' צ ואילך; [134] הגר"מ היינמן, שם. וטעמו - על פי שיטת הש"ך יו"ד סי' צב סק"ח, שאף שאין מבטלין איסור לכתחילה, היינו וודאי איסור, אבל ספק איסור - מבטלין לכתחילה; [135] שו"ת אחיעזר, ח"ג סי' לג, ושם ח"ד סי' לא; הגר"י אברמסקי, חזון יחזקאל בסוף זבחים, וכן הובאו דבריו בפתיחה לשו"ת ציץ אליעזר ח"ד (למעשה כתב להתיישב בדבר, שלא ייכשלו תועים); שו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' יא. בשו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' לה התיר לחולה שאין בו סכנה; [136] כתבי הגרי"א הענקין, כרך א, עדות לישראל, עמ' קלב; [137] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' פג. וראה שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כו; שו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' יא אות' א-ב; [138] שו"ת משנת רבי אהרן (להגר"א קוטלר) חיו"ד סי' טז-יז; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' לב; [139] שו"ת מנחת יצחק שם. וראה שם בסקמ"א שכתב בשם הגר"י אברמסקי, שאין לראות בג'לטין יצירה חדשה ושינוי כימי, שכן כל מה שעושים בתעשיית הג'לטין הוא להפריד שאר החומרים מחומר הג'לטין; [140] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כג וסי' לב. וראה שם, שאם עשו את הג'לטין מעור בהמה כשרה, אין איסור לאוכלו בחלב; [141] שו"ת אגרות משה שם סי' כג; [142] כתבי הגרי"א הענקין, שם; [143] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה סק"ב, וח"כ סי' לג; שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' קלה; [144] שו"ת שבט הלוי שם; [145] שו"ת חשב האפוד סי' י. טעמו: היוצא מבהמה טהורה מותר, כדעת הרמ"א יו"ד פא ה, בעניין מי חלב (וראה שם בש"ך); הוא יוצא מחמימות וסרחון הבשר; הוא נשתנה ואינו ראוי לאכילה; [146] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' עט אות א; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כו. וראה שם טעמים רבים להיתר; [147] ד. אפלבוים, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רסב ואילך; [148] הגר"מ פיינשטיין, המאור, גיליון רעב, תשמ"ג, עמ' 34; [149] הרב נ.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' רמח ואילך; [150] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' נה; שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' לט-מ; [151] שו"ת מנחת יצחק, שם; שו"ת שרגא המאיר ח"ד סי' לז.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר