שנת תשע"ו | שבת פרשת בחוקותי

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה - מצות הוידוי

מצות הוידוי

חובת הוידוי כשהחוטא שב מחטאו, פעמים שהיא באה על חטא מסויים שחטא כשעושה עליו תשובה; או כשבא להתכפר בהבאת קרבן שחייבתו תורה על חטא זה; או כשמקבל עונש בית דין על חטאו. ופעמים שהיא באה על החטאים בכלל, על ידי הכהן הגדול ביום הכפורים; או בוידויו של כל אדם בתפילות יום הכפורים; או בזמנים מסויימים; ולפני מיתתו.

כל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא.

הוידוי והתשובה מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו, והוידוי הוא גמר התשובה. ואף על פי שהמהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור, אף על פי כן אין התשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי שהוא גמר התשובה.

הוידוי הוא בדיבור בפה, שכשיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, ויתנחם על שעבר - יתודה בשפתיו ויאמר עניינים אלו שגמר בלבו. ומכל מקום אם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו.

במקרא מצינו שני סוגים של וידוי: וידוי של יחיד, ווידוי של ציבור. יחידים שהתודו הם קין; דוד; ועכן. וידוי ציבורי פעמים נאמר על ידי יחיד עבור הציבור, כגון במשה; עזרא ועוד, ופעמים שהציבור כולו התודה.

אמרו חכמים שאדם שיש בידו עברה ומתודה ואינו חוזר בה דומה לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, אבל אם זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה.

מתוך הערך ודוי בכרך יא

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר