שנת תשע"ו | שבת פרשת שלח

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה - מנין של עשרה

כל דבר שבקדושה - קדיש, ברכו, קדושה, חזרת הש"ץ, ויש אומרים גם קריאת התורה, הפטרה, נשיאת כפיים וזימון - אין אומרים בפחות מעשרה. הדבר נלמד מהפסוק בויקרא כב,לב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אבל מנין שבפסוק זה מדובר על עשרה, שמא יותר או שמא פחות?

אחת הדרכים היא לימוד בגזירה שווה (מתוך-מתוך) מהפסוק בפר' קורח (במד' טז,כא): "הבדלו מתוך העדה הזאת". ועדיין: הרי שם מדובר על קורח ועדתו שהיו למעלה מ- 250 איש, כיצד הגענו למספר 10? עכשיו אנחנו מגיעים לפרשתנו - "עדה" מונה 10- איש, שכן נאמר: "עד מתי לעדה הרעה האת" (יד,כז), והכוונה לעשרת המרגלים, בלא לכלול בתוכם את יהושע ואת כלב.

כיון שהגענו לעדת המרגלים, הרי שגם העדה שבתוכה אנחנו מקדשים את שם ה' צריכה להיות דומה להם - לא ח"ו מוציאי דיבת הארץ רעה כמותם, אלא זכרים (ולא נשים), מבוגרים (ולא קטנים) ובני חורין (ולא עבדים).

נציין שאין זו שרשרת של גזירות שוות, תוך-תוך עדה-עדה, כיון שיתכן שדבר שלמד בגזירה שווה אינו יכול לחזור וללמד בגז"ש. כאן הכוונה היא שהמלה 'עדה' מוגדרת בפרשתנו כציבור שמונה לפחות 10 איש, וממילא בכל מקום שהיא תופיע, הכוונה היא לאותו מספר.

ע"פ הערך דבר שבקדושה בכרך ו

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר