שנת תשע"ו | שבת פרשת מטות

מי שנדר וניחם על נדרו, הרי זה נשאל לחכם ומתירו. וכתבו הראשונים, שלשון התרת נדרים הוא כמו התרת הקשר, כאדם שמצא חבל קשור והתירו; ויש מפרשים שהוא מלשון היתר, בניגוד לאיסור.

במקורה של התרת נדרים נחלקו תנאים, ואחת הדעות היא שלמדים ממה שנאמר בפרשתנו לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, ודרשו: הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו. וכתבו הראשונים שהתרת נדרים אין לה עיקר בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הגבורה שהכתוב לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כוונתו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשעט נפש, אבל אם ניחם וחזר בו - חכם מתיר לו, ולפי שאין לו ראיה בתורה אמרו שהיתר נדרים פורחים באויר.

בגדר ההתרה אמרו שהחכם עוקר את הגדר מעיקרו, ועושהו כאילו לא היה עליו נדר, ולא חל עליו נדר מעולם. וזהו ההבדל שבין התרת החכם להפרת הבעל, שהחכם עוקר הנדר למפרע, והבעל מיפר מכאן ולהבא.

כיצד היא ההתרה, אחרי שהנודר נשאל בפתח או בחרטה, יאמר לו החכם או שלשה הדיוטות: שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך, וכל כיוצא בענין זה בכל לשון. יש מצריכים לומר כן שלש פעמים, ואינו אלא כדי לחזק הענין, אבל מצד הדין די בפעם אחת, ולכן בדיעבד די בפעם אחת.

ע"פ הערך התרת נדרים בכרך יא