שנת תשע"ז | שבת פרשת חקת

ביחסי עם ישראל עִם אדום, עסקנו בעבר בדברינו לפרשת לך לך תשס"ט, ובדברינו לפרשת חקת תשע"א. 

השבוע ננסה לבאר את נבואת הנביא עמוס על מואב, העוסקת ביחס המואבים למלך אדום.

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד" (ב' א).

שני העמים הללו לא נתנו לעם ישראל מדרך רגל בארצם, בדרכם אל ארץ ישראל-ארץ חמדה-הארץ המובטחת. לגבי האדומים, הדברים מפורשים בפרשתנו:

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:... נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ".

מול המסר הידידותי של משה רבנו, תשובת מלך אדום הייתה בוטה:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ' יד-יח).

מה שסתום בספר במדבר בעניין המואבים, מפורש בספר שופטים בנאומו של יפתח הגלעדי:

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה" (שופטים י"א יז).

למרות זאת ואף על פי כן הנביא עמוס הוכיח את מואב על אכזריות כלפי מלך אדום.

נציע בפני הקוראים פרשנות נוספת לנבואת עמוס.

בספר מלכים א פרק ג מספר הכתוב על כך שלאחר המפלה של צבא אחאב, בקרב מול הארמים, ונפילתו של אחאב במערכה, הפסיקו המואבים לשלם מס למלך ישראל. יהורם בן אחאב הזעיק את בן דודו ובן בריתו, יהושפט מלך יהודה, לעזרתו, יחד הם יצאו להילחם במואבים. מלך יהודה גייס למערכה זו את הוואסל שלו, מלך אדום עם צבאו כדי שילחמו יחד עם מלך ישראל כנגד המואבים. הפרק האחרון של מלחמה זו התרחש סביב חומות קיר, בירת מואב. הישראלים בראשות יהורם, היהודים בראשות יהושפט והאדומים בראשות מלכם, צרו על העיר. מלך מואב ניסה לשבור את המצור, תוך תקיפת החוליה החלשה של הצרים. הוא ניסה, לשבור את המצור, תוך פגיעה בחיילי מלך אדום וז"ל הכתוב:

"וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ". (שם, כז).

כמפורש בפסוק, הניסיון נכשל. כתוצאה  החליט מלך מואב:

"וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה" (שם כח).

הרד"ק הסביר כי מלך מואב החזיק בבנו של מלך אדום כשבוי וכנקמה הקריב אותו כקרבן על החומה. התוצאה הייתה כי מלך אדום בכעסו עזב את המערכה ובעקבותיו עזבו גם מלך ישראל ומלך יהודה, ללא השגת מטרתם.

"וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל  יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" (שם).

חז"ל הסבירו אחרת (לשיטתם למעשה זה אין קשר לנבואת עמוס). כצעד של יאוש הקריב מלך מואב את בנו, יורש העצר שלו, כקורבן למולך. כתוצאה מכך היה קצף גדול על עם ישראל בשמיים. הקפידא בשמיים היא שגרמה לקואליציה של יהורם להתפרק והמערכה הסתיימה בכישלון צורב, כואב ומהדהד. וז"ל חז"ל: "דרבי יהושע בן לוי רמי (הקשה), כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם, וכתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם? אלא כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם" (ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רכו).

עם ישראל יכול להיות ככוכבי השמים מעל ולהגיע לרמות רוחניות גבוהות ביותר. אבל לעתים, עם ישראל הדרדר לשפל המדרגה ותפס את אחד המקומות הראשונים מלמטה. כל עבודה זרה היא שפלות, עבודת המולך והקרבת ילדים לעבודה זרה, אין שפלה ממנה. ברגע שהמואבים נפלו לשם והקריבו באכזריות את בן המלך שלהם כקרבן, קטרגו על עם ישראל כל הילדים היהודים והישראלים שהוקרבו למולך, זה מה שהכשיל את המערכה.

הבה נתפלל כי נהיה ככוכבי השמים, הן לרוב מבחינה מספרית, והן מבחינת המדרגה הרוחנית.