שנת תשע"ז | שבת פרשת חקת

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: חוקי התורה וטעמי המצוות

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה. (יט ב)

רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה - גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.

למה לא גילתה התורה טעמי החוקים?

האם מותר לנו לדרוש טעמים למצוות?

טעמי החוקים. מצוות התורה - יש שנקראו חוקים ויש שנקראו משפטים. וכן דרשו בתורת כהנים (אחרי פי"ג) ובברייתא (יומא סז ב): אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ (ויקרא יח ד): משמע דברים המיושרים ושהדין נותן לעשותם (רש"י יומא שם) - דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שייכתבו, ואלו הן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם; וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ (ויקרא שם): משמע שאינם אלא גזירת מלך (רש"י שם), שאין טעם לדבר (רש"י בראשית כו ח ויקרא יט יט) - דברים שהשטן, היינו יצר הרע, משיב עליהם, ואומות העולם משיבים עליהם. ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצה וטהרת המצורע ושעיר המשתלח ועוד. ושמא תאמר מעשה תוהו הם, תלמוד לומר: אֲנִי ה' (ויקרא יח ה) - אני ה' חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהם. וכן מצינו בכמה מצוות שנאמר בהן "חקה" מטעם זה, כגון כלאים ופרה אדומה ועוד (ועי' רמב"ם סוף מקואות שאף הטומאות והטהרות הן מכלל החוקים).

אמר ר' יצחק (סנהדרין כא ב): מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? – כגון, למה נאסרו לבישת שעטנז ואכילת חזיר וכיוצא בהן? (רש"י שם) - שהרי שתי מקראות נתגלה טעמם ונכשל בהם גדול העולם, שנאמר במלך: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ (דברים יז יז), וכן: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה (שם שם טז), ואמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשיב. ומכל מקום מצינו כמה מצוות שנתפרשו טעמיהן בתורה, כגון שבת: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו' (שמות כ י), וכן ציצית: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וגו' (במדבר טו מ), והנחת תפילין: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ וגו' (שמות יג ט), וישיבת סוכה: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (ויקרא כג מג). ופירש המאירי (סנהדרין כא ב ובחיבור התשובה עמ' 415) שמצוות אלו והדומות להן שנתגלה טעמן מפני סיבות שעברו - שהיו בעבר - אין לחוש בהן למכשול. וכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צד) שאף המצוות שנתפרשו טעמיהן בתורה אין הטעמים תכלית הכוונה בהן, והדברים הנעלמים הרמוזים בתורה אין להם תכלה, והוא שאמר דוד: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד (תהלים קיט צו).

טעמי המצוות. במשנה ובברייתא מצינו שדרשו חכמים טעם למצוות שלא נתפרשו טעמיהן בתורה, כדי לחלק בדיני המצוה או להוסיף בהם, או בתורת דרש בלבד. וכן אמרו, שרבי שמעון דורש בכל מקום טעמא דקרא (עי' קדושין סח ב), ושלדעת רבי יהודה ועוד תנאים אין דורשים טעמא דקרא (עי' בבא מציעא קטו א וסנהדרין כא א). וכן נחלקו ראשונים להלכה: יש שכתבו שבמקום שיש חילוק בדין על פי הטעם, אין דורשים טעמא דקרא (עי' רמב"ן ורשב"א ומאירי נדרים עג א ורא"ש יבמות פ"ג סי' ג; שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רסח, ועוד); אבל מדברי הרמב"ם נראה שסובר להלכה שדורשים טעמא דקרא (עי' בית יוסף אבן העזר סי' טז וכסף משנה איסורי ביאה פי"ב ה"א בדעת הרמב"ם).

אף בדברי הראשונים, כגון רב סעדיה גאון (אמונות ודעות מאמר ג), הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ג), הכוזרי (מאמר ב) והחינוך (ברוב המצוות ובארוכה במצוות צה וקנט ותקמה), מצינו שנתנו טעם לכמה מצוות, אפילו שהן בכלל החוקים. ופירש הבית יוסף (יורה דעה סי' קפא בדעת הרמב"ם תמורה סוף פ"ד) שטעמים אלה נאמרו כדעת רבי שמעון הדורש טעמא דקרא. וכתב הרמב"ם (סוף הלכות תמורה) שאף על פי שכל חוקי התורה גזירות הן, ראוי להתבונן בהם; וכל שאתה יכול לתת לו טעם, תן לו טעם. שהרי אמרו חכמים הראשונים, ששלמה המלך הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה (עי' ערובין כא ב ובמדבר רבה פי"ט). ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה (לשון הכתוב ישעיה כה א וירמיה לב יט) לתקן הדעות וליישר כל המעשים, ואין במצוות אף אחת שאין לה טעם וסיבה; אלא שרוב אותן הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמון ולא יבינום, והם כולם כמו שנאמר: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט ט. ספר המצוות להרמב"ם לא תעשה שסה, ועי' מורה נבוכים ח"ג פכ"ו בארוכה, ועי' רמב"ן דברים כב ו שהוכיח שבכל מצוה יש טעם ותועלת ותיקון לאדם).

ויש מן הראשונים שכתבו שאין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצות מלך הן עלינו אף אם לא נדע טעמן (טור יו"ד סי' קפא, וכעין זה בתוס' ב"מ קיג ב ד"ה נימא ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג). וכן שנינו (משנה ברכות לג ב ומגילה כה א): האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - שאמרת לשלח את האם, כן חוס ורחם עלינו (רש"י) - משתקים אותו. ופירשו בגמרא (שם ובירושלמי ברכות פ"ה ה"ג ומגילה פ"ד ה"י) מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות. ופירש רש"י, דהיינו להטיל על ישראל חוקי גזירותיו, להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזירות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולאומות העולם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו. אולם הרמב"ם (תפלה פ"ט ה"ז) פירש, שמצוות אלו גזירת הכתוב הן, שאילו היו מפני רחמים, לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר. ובמורה הנבוכים (ח"ג פמ"ח הובא ברמב"ן דברים כב ו) כתב שהדברים אמורים לדעת הסוברים שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ופירש התוספות יום טוב (ברכות שם) שלדעת הרמב"ם אין הלכה כמשנה זו (ועי' תפארת ישראל למהר"ל פ"ו). 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר