שנת תשע"ז | שבת פרשת כי תצא

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כ"א י) - מי שאמור לקבל את ההחלטה ולהוביל את העם למלחמה הוא המלך. עוצמה מסוג זה עלולה להביא את המנהיג לגאווה ורום לב. לכן, בפרשיית המלך שבפרשת שופטים, מזהירה התורה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו ... לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (שם י"ז כ).

אנו למדים מפסוק זה כי מועמד ראוי למלכות, רק בתנאי שלא ייפול בחטא הגאווה.

ננסה לבחון שאלה זו, תוך לימוד הפסוקים העוסקים בבחירתו של דוד, מתוך משפחת ישי.

לאחר ששאול נכשל ונפסל, הקב"ה שלח את שמואל הרואה למשוח מלך חדש על ישראל. וז"ל הכתוב: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל א ט"ז א).

הביטוי מְאַסְתִּיו משמעותו כי שאול היה ראוי ואהוב ואיבד את מעמדו בעקבות המאורעות שקרו במלחמות כנגד הפלישתים והעמלקים.

לאחר ששמואל הנביא הגיע לביתו של ישי, המועמד הראשון שהוצג בפניו היה הבן הבכור, אליאב. שמואל עמד נפעם והכריז: "וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְקֹוָק מְשִׁיחוֹ" (שם ו) והסביר רש"י: "אך אמת הוא זה שהגון למלכות".

תגובתו של הקב"ה הייתה מאוד חריפה: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיקֹוָק יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שם ז). הביטוי כִּי מְאַסְתִּיהוּ מוכיח לכאורה, כפי שהסברנו, שאליאב היה ראוי ונדחה.

צריך להבין למה? ועוד יש לברר כיצד יתכן שמי שכונה בכתוב הרואה, יקבל ביקורת נוקבת דווקא בתחום זה?

(חז"ל הסבירו בשני כיוונים. עיינו פסחים סו ע"ב ובמדרש שמואל יט, ה. הראשונים צעדו בעקבותיהם וניסו לתרץ את הקושיות. לא נוכל במסגרת קצרה זו לדון בדבריהם, נעיר רק שאף אחד מן התירוצים, איננו מעוגן בפשט הכתובים כאן).

אחרי בקשת המחילה, נציע פירוש הנסמך על לשון הכתוב במקום.

הנחת היסוד שלנו היא כי לשמואל היה מבט נבואי על המציאות, ולכן בחן את המועמדות שלא על פי קריטריונים חיצוניים. לכן, ברור היה כי אליאב היה איש המעלה גם מבחינת תכונותיו הרוחניות ואישיותו הפנימית. זו הסיבה שהייתה הווא אמינא חזקה שהוא אכן המועמד הראוי. אבל, הקב"ה הסביר לרואה כי יש דברים שגם הוא לא יכול לראות. אכן, אליאב היה מועמד ראוי ובעל מעלה גבוהה מאוד. הבעיה הייתה שגם הוא חשב כך ולכאורה בצדק, שהרי היה לו על מה לסמוך. גבהות לבו, שנסמכה על מעלותיו, היא זו שהכשילה אותו. הכתוב רומז על כך בדרך הבאה: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ ... וַיקֹוָק יִרְאֶה לַלֵּבָב". כלומר לבו של אליאב גבה בגלל שאכן היה גבוה מבחינה רוחנית ולא רק מבחינה גשמית.

הקב"ה לימד את הנביא שמואל ובאמצעות נבואתו גם אותנו, כי גם מועמד ראוי מכל הבחינות, כפי ששמואל הרואה ראה במבט פנימי ונוקב, שחושב את עצמו לראוי, באמת איננו ראוי.

לכן, דווקא דוד, שעליו נאמר: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן" (שם יא), שאמר על עצמו: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כ"ב ז) הוא זה שנבחר ולא אחיו הגדול.