|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת ויראארץ אגדה: הלויים ולוחמי בר כוכבא קצוצי האצבעותהרב מרדכי הוכמןבפרקים הראשונים של ספר עזרא מסופר על העליה הראשונה של גולי יהודה מבבל ועל ביאתם לארץ ישראל. ולאחר מכן מסופר על מסעה של העלייה שבאה אחר כך, עלייתו של עזרא הסופר. עזרא חיפש בשיירה שלו "בְּנֵי לֵוִי" והוא לא מצא, הוא המתין עד ששלחו לו בני לוי כדי שיוכל להמשיך במסעו.
צריך לברר, מדוע עזרא מחפש לויים בתוך בני השיירה שלו? והרי בארץ ישראל היו כבר לויים מן העלייה הראשונה, ולויים אלו אף ניגנו במצילתיים בחנוכת בית המקדש1?
שאלה זו נידונה בפסיקתא רבתי (איש שלום, לא) ד"ה, וזו לשונה כשהיא מבוארת:
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן (ישעיהו מט, יד). בשעה שבא נבוכדנצר ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל ... אמר להם נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים, והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם ... אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני א-להיכם, ... מיד עמדו כולם ונטלו עצה ... ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני (בהונות) ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם, ... מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם, אין אתם יודעים שהיו כפותינו חזקים כברזל ונתקטעו אצבעותינו?! ראו היאך נשיר?! אמר להם הקב"ה אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעותיכם חייכם מה שלא השבתי לירמיה ולציון, אני משיב אתכם ...
שאתה מוצא שאחר שבעים שנה נבנה הבית, ובשנה שכורש אומר להם שיעלו ויבנו את בית המקדש ... כתב שעלו הכהנים והלוים וראשי האבות שנאמר – 'וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם' (עזרא א, ה). ואחר כך (בעליה השניה של עזרא) כתב – 'וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא ... וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם' (עזרא ח, טו) (ומכיוון שכבר היו לווים בארץ ישראל מדוע התעקש עזרא להביא לויים גם בשיירה שלו?) אלא שלא היו (הלויים שבארץ ישראל2) יכולים להקיש בכינורות (מפני) שהיו אצבעותיהם מקוטעות. ומניין שחזרו לתוכה (בעליה הראשונה) מן אותם הלוים שגלו מתוכה, שכן כתב (עזרא ג, יב) 'וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ וגו' (שם ג' י"ב).
אמנם באגדות האלו קיים קושי רב: העבודות המוטלות על הלוויים הן שמירת המקדש ושירה בפה, ואילו הניגון בכלים יכול להיעשות על ידי ישראלים מיוחסים3. ומדוע עיכב עזרא את שיירתו עד שימצא לוויים שבהונותיהם אינן קצוצות4?
אִישׁ שֶׂכֶל
כשעזרא מצא לויים ראויים, הכתוב אינו מתאר אותם כ"בעלי בהונות" אלא באופן אחר, וזו לשון הכתוב (עזרא ז, ו – ח, טו-יט):
" הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה ... כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט: ...
וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם: וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל ... וְלִמְשֻׁלָּם רָאשִׁים וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן מְבִינִים: וַאֲצַוֶּה אוֹתָם ... לְהָבִיא לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ: וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱ-לֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר וכו' "
הכתוב מספר שעזרא חיפש אחר "בְּנֵי לֵוִי", והוא מציין שהתכונה שמייחדת את אותו "בֶּן לֵוִי" שהצטרף לשיירה היתה שהוא - "אִישׁ שֶׂכֶל"!!
מדוע אין הכתוב מספר את הדבר העיקרי, שהוא היה "בֶּן לֵוִי" שאינו "חסר אצבע"?
האם חז"ל מוציאים את הכתוב מפשוטו?
"בְּנֵי לֵוִי" – "מְבִינִים"
חז"ל אינם מוציאים את הכתוב מפשוטו, אלא שהם מדברים בלשון סמלית.
העליה הראשונה שעלתה לארץ ישראל היתה עליה שדאגה לביסוס הגשמי של עם ישראל. הלויים שעלו בה הצטרפו לשאר השבים ועסקו גם הם בביסוס הגשמי של עם ישראל. עליית עזרא היתה עליה שונה, עזרא היה בעל חזון תורני – "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט", והוא רצה שמי שעולה יחד עימו יוכל להפיץ תורה בקרב העם.
כאשר עזרא מברר מה טיבם של העולים שנמצאים עימו הכתוב משתמש בלשון - "וָאָבִינָה". וכאשר עזרא שולח את בקשתו להשגת "בְּנֵי לֵוִי" הוא שולח את בקשתו לאנשים המכונים "מְבִינִים".
התואר "מְבִינִים" מתייחס בדרך כלל ללויים שהם אלו שהופרשו משאר העם כדי להסביר לעם את תורת ה', וכן מצאנו בדברי הימים (ב לה, ג): "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל", וכן מצאנו גם בנחמיה: "וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה" (ח, ז), "וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם" (שם ח, ט).
עזרא מחפש בשיירה שלו אנשים בעלי "בִּינָה", שיהיו מסוגלים להסביר (להבין לאחרים) את התורה, וכלשון הכתוב – "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א יב, לג).
כאשר חז"ל מתארים את הלויים הראשונים שעלו לארץ ישראל כחסרי אצבע, - כוונתם לומר שקיים בהם מום קטן שאינו ניכר מרחוק. מבחינה חיצונית הם נראים כ"בְּנֵי לֵוִי" רגילים, אלא שקיים בהם מום שגורם להם לחוסר התאמה לעבודתם. וכוונתם לתאר בלשון עדינה שהם חסרים "בינה" תורנית.
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן
הפסיקתא מבארת קושי שקיים בכתוב (תהלים קלז, א-ד), וזו לשונו:
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"
הבבלים ביקשו מהשבויים להשמיע להם דִּבְרֵי שִׁיר ושירי שִׂמְחָה, ונראה לכאורה שכוונתם לשירי "מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר" שמוזכרים בישעיהו (כד, ח), ומצד שני השבויים מדברים על שִׁיר ה' שהוא שיר של קודש.
לכאורה, השאלה והתשובה אינם שייכות זו לזו.
הפסיקתא עונה על הקושי הזה, ומרמזת שהשאלה והתשובה שייכות זו לזו. מפני שהדרישה הבבלית לא היתה ל"מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר" גשמי, אלא היא היתה לשמוע דברי הסבר לתורת ישראל.
מְבִינֵי מַדָּע
בספר דניאל מסופר שעוד לפני חורבן ירושלים כאשר נבוכדנצר הגלה את יהויקים הוא ביקש מאנשיו: "לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל ...יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע ..." כדי ללמדם "סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים5".
נבוכדנצר נלחם בעם ישראל גם במלחמה רוחנית ואידיאולוגית. והפסיקתא מרמזת, שכאשר נבוכדנצר החריב את המקדש והגלה את כל ישראל הוא חיפש בין הגולים אנשים "מְבִינִים" שיפרשו ויבארו עבורו את תורת ישראל, כדי שהדבר יסייע בידו במלחמתו הרוחנית.
חז"ל מסבירים (נדרים דף לח, א) שכאשר נאמר בתורה (דברים לא, יט): "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", הקב"ה מכנה את התורה כולה בשם "הַשִּׁירָה". בפרוש הרשב"ם על התורה מצאנו טעם מדוע אפשר לקרוא לתורה כולה בשם שירה, וזו לשונו: "סידור דברים קרוי שירה". כלומר, דברים שיש בהם סדר והגיון מכונים גם הם בשם "שירה". הלויים היו ידועים במשך כל הדורות כמסבירי התורה. וכאשר נבוכדנצר חיפש אחר אנשים שיסבירו לו את תורת ישראל הוא פנה ללויים בבקשה – "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן". ו"שִּׁיר צִיּוֹן" מרמז ל"שִּׁירָה הַזֹּאת" שהיא התורה.
והפסיקתא מגלה שהלויים הללו אמרו לנבוכדנצר שהם אינם יכולים למלא את דרישתו. הלויים הללו סיפרו לו שהם לא שימשו בתפקיד של "מְבִינִים" (מסבירים) של התורה, אלא הם היו אנשי עמל בעלי ידיים מחוספסות – "שהיו כפותינו חזקים כברזל". וחסרה להם האפשרות להסביר ולפרש לו את צפונות התורה – "ונתקטעו אצבעותינו".
חסרון אצבע משמש כאן כסמל לחסרון יכולת להסברת טעמי התורה. מפני שחסרון "אצבע" וחסרון "בִּינָה-תורנית", שניהם מומים שאינם ניכרים מרחוק.
העלייה הראשונה ועליית עזרא
הלוויים שעלו בעליה הראשונה היו גם הם אנשי עמל בעלי ידיים מחוספסות שהצטרפו למאמץ העשייה יחד עם שאר שבי הגולה, מפני שהם חשו שזהו צורך השעה. ועקב העיסוק הרב במלאכות הם לא היו מסוגלים לפעול בתור מסבירים של תורת ה', והמצב התורני של שבי הגולה היה ירוד ביותר.
השיירה של עזרא נועדה להיות שיירה תורנית שתתקן את המצב הירוד. עזרא בחן את בני השיירה שלו, ולא מצא "בני לוי", וחז"ל מסבירים לנו שהתברר לו שהלויים שנמצאים בשיירה הם "קצוצי בהונות".
המהר"ם מלובלין תמה בחידושיו למסכת יבמות (דף פו ב) כיצד יתכן שהלווים קצוצי הבהונות האריכו ימים עד העליה השניה של עזרא. אולם לפי מה שהתבאר "קצוצי בהונות" אינו מום גופני אלא זהו סמל למום תורני. והלויים שהיו בשיירה של עזרא היו לויים צעירים שכבר נולדו בגולת בבל, אלא שהם לא היו מסוגלים להיות מְבִינִים (מסבירים) של התורה. ובלשון הנקיה של חז"ל נקרא המום הזה "קצוצי אצבעות".
ומה שחז"ל מרמזים כתוב כמעט מפורש בכתובים עצמם. עזרא אומר על עצמו "וָאָבִינָה", והוא מסביר שהוא ברר האם הם מתאימים להיות מְבִינִים (מסבירים) של התורה, אך הוא לא מצא "בְּנֵי לֵוִי" כאלו. ולכן הוא שלח אל ה"מְבִינִים". ובקשת עזרא נענית ונשלח לו "בֶּן לֵוִי" שהוא "אִישׁ שֶׂכֶל".
ההקרבה הנפשית של לוחמי בר כוכבא
בירושלמי במסכת תענית (פ"ד ה"ה) מובאים מעשי גבורה של לוחמי בר כוכבא, וזו לשונו כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"... אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות רומאיים היו מקיפים את העיר ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם (בתוך ביתר) בן כוזבה והיה לו מאתים אלף חיילים מטיפי אצבע (מקוטעי אצבע6) שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?! אמר להם: וכי היאך אפשר לבודקן (כלומר, לבדוק את אומץ ליבם)? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך. והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך"
האפשרות שאדם ירכב על סוס ויעקור ארז מהלבנון אינה מציאותית. במאמר "בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאו" התבאר שהירושלמי משתמש ב"סמלים" כדי לגלות על דין ודברים שהיה בין חכמי ישראל לבין בר כוכבא.
המום של "קטועי אצבעות" הוא סמל ידוע למום של חסרון "בִּינָה-תורנית". והירושלמי משתמש בסמל הזה כדי לרמז שלוחמי בר כוכבא היו מוכנים להפוך את עצמם לבעלי המום הזה כדי להשיב את הגייס הרומאי לאחור, וכדי להשיב את החירות לישראל.
בתורתו של רבי עקיבא הצד של העשיר ("עני") ש"רוכב על סוס" הוא הניגוד לתלמיד חכם שהוא "ארז" ב"לבנון" (ב"בית המדרש"). והירושלמי מרמז שחכמי ישראל יעצו לרבי עקיבא שיגייס לצבאו רק את מי שעקר את עצמו מבית המדרש ויצא לעמול במלאכות ובאומנויות השונות. ה"ארז" שנעקר מה"לבנון" הוא מי שעקר את עצמו מבית המדרש ויצא "לרכוב על הסוס", כלומר להשיג את העושר שעם ישראל זקוק לו לגאולתו.
כאשר הירושלמי מסיים "והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך" הוא מרמז שחלק מהתלמידים אמרו שרבי עקיבא סבור שמי ש"תורתו אומנותו" אסור לו להתגייס לצבאו של בר כוכבא, ואילו חלק מהתלמידים אמרו שרבי עקיבא סבור שגם תלמיד חכם צריך להכריח את עצמו להתגייס לצבאו של בר כוכבא, והוא צריך לעשות זאת למרות שהוא חש כאילו הפך לבעל מום. וכשם שחכמים משבחים את הלויים שלא סייעו לנבוכדנצר ובלמו את פיהם מלומר תורה, כך חכמים משבחים את מי שבולמים את פיהם מלומר תורה ויוצאים להילחם ברומאים.
הירושלמי והפסיקתא נראים כמתארים עובדות היסטוריות, אולם הכרת שפת הסמלים של חז"ל, מגלה את העומק הפנימי של דבריהם.
_______________________________________________________
[1] "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל": (עזרא ג, י)
2 לדעת כמה מן המפרשים הראשונים (וראה בסוגיה בקידושין דף סט ב) גם בתוך השיירה של עזרא היו לויים קצוצי בהונות, אלא שעזרא חיפש לויים אחרים.
3 כמובא ברמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ג
4 ועיין גם בשו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן כו, ז
5 דניאל א, ד
6 איכה רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ד בלע ה'
לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים ע"ה
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
