|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת תולדותתּוֹרַת אֱמֶתהרב יוסף כרמלחכמים תקנו לנו לקרא בספר מלאכי כהפטרת פרשת תולדות. הקשר הראשוני בולט מאוד, שהרי הנביא פותח את נבואתו בהכרזה:
"מַשָּׂא דְבַר יְקֹוָק אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְקֹוָק וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (א' א-ג).
שאלה זו עלתה על הפרק במלא חריפותה לקראת סיום הפרשה בתורה. השאלה איננה רק מי הוא הבן הנבחר מבין בניו של יצחק אלא גם מה המגבלות ואם יש כאלה בדרך להשגת התשובה הנכונה. יעקב נאלץ - "אנוס כפוף ובוכה" (שכל טוב בראשית כז ), לנקוט בדרך שהוגדרה על ידי יצחק: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כ"ז לה).
חז"ל ובעקבותיהם רוב גדולי ישראל (עיינו "אבן עזרא") השתדלו לבאר את דבריו הקשים של יצחק בדרך חיובית. אחרי כל ההסברים והתירוצים, ברור שהבעיה המשיכה להטריד את העם ומול הדרישה ליושר ואמת עמדה הטענה של "מעשה אבות...".
רמז לויכוח שכזה עם נביאי ישראל נמצא כנראה בספר הושע. שם מצאנו:
"בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים:...וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא" (הושע י"ב ד,ט).
ההפטרה חותמת במילים אלה:
"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת הוּא" (ב' ה-ז).
מלאכי חותם את תקופת נביאים אחרונים בקביעה הנחרצת, הדרך היחידה להשיב רבים מעוון היא באמצעות "תּוֹרַת אֱמֶת". מה פירושו של ביטוי חשוב זה? חשיבותו של הביטוי מובעת גם בשיבוצו כ"מטבע שטבעו חכמים" בברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".
"אבן עזרא" הסביר ש"איננו מקבל שוחד". הרד"ק הסביר "שלא היה אחד בפה ואחד בלב".
הירושלמי הסביר: "רבי יוחנן בשם רבי בניה רבי חונה בשם רבי אפילו דברים ששמע מפי רבו" (מסכת פיאה פרק א הלכה א) ומדרש האגדה הסביר: "רבי חונייא בשם רבי אמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מפי רבו" (בראשית רבה פרשה א ד"ה רבי ישמעאל).
שני המקורות מביאים את דעתו של רבי, במה הם חולקים? יתכן ולפי המדרש רק דברים שלמדת מפי רבך, הם בהכרח "תורת אמת". לעומתו הירושלמי סבור שגם דברים ששמעת מפי רבך חייבים לעבור סינון ב"מסננת האמת". אם אינך בטוח שהם עוברים "מבחן" זה אסור לך ללמדם לתלמידך.
חידוש גדול נמצא במדרש ההלכה וז"ל "תורת אמת היתה בפיהו שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא, ועולה לא נמצא בשפתיו, שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור..." (ספרא שמיני פרשה א ד"ה ויהי ביום). על פי המדרש תורת אמת ללא עוולה, היא תורה שבה הרב נזהר שלא לאסור את המותר ושלא לטמא את הטהור לא פחות ממה שהוא נזהר שלא להתיר את האסור ולא לטהר את הטמא.
הגדרה זו מביאה אותנו להגדרה נוספת. "תּוֹרַת אֱמֶת", היא תורה שהמחויבות שבה לאמת היא כל כך גדולה, כך שלא נשתמש בה כדי לאסור את המותר, גם אם כוונתנו להשיג מטרה מאוד חיובית. גם אם אנו אוסרים את המותר זה חייב להיות תחת שלש הגבלות חמורות:
א. נכריז בפה מלא - מדובר כאן על סייג ולא על איסור עצמי.
ב. אין מדובר כאן בגזרה לגזרה.
ג. מדובר בסייג כלומר גזרת חכמים ולא במנהג שהחיוב ללכת אחריו איננו חזק כמו חיוב הלכתי.
כל ניסיון של שימוש במונחי הלכה במקום שאין לו מקור הלכתי מחייב, איננו נכנס תחת ההגדרה "תּוֹרַת אֱמֶת".
הבה נזכור זאת, כאשר אנו מנסים לפנות אל הציבור בכלל ואל ציבור התלמידים בפרט,
גם אם מטרתנו רצופה אידיאלים וכוונות חיוביות.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
