|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת מטות-מסעיזהירות מהתבוללותהרב יוסף כרמלמלחמת מדין המופיעה בפרשת מטות מלמדת אותנו הלכות רבות, ביניהן הלכות טבילת כלים.
בני ישראל לקחו שלל רב מן המדינים. בתוך השלל היו גם כלים רבים. לפני השימוש בכלים מצווה התורה:
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם"
(במדבר ל"א כג).
בפשטות יש כאן ציווי כפול. הראשון, להגעיל את הכלים שבושלו בהם איסורי אכילה על מנת להכשירם לשימוש באוכל כשר. השני, לטבול את הכלים במקוה. גם אם יוגעלו הכלים עדיין לא יותרו לשימוש, כל עוד לא יוטבלו. מה משמעותה של טבילה זו?
הרמב"ם פוסק:
"טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, ... וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם" (הלכות מאכלות אסורות פרק יז ה"ה).
כמה הלכות אחר כך מוסיף הוא:
"ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן" (שם ה"ט).
לפי דבריו, חכמים רצו להרחיק בין יהודים לבין שאינם יהודים כדי להגן על עם ישראל מפני סכנת ההתבוללות. הפסוק בפרשתנו משמש כעוגן בתורה, לגישה זו.
רוב רובם של הראשונים חולקים על הרמב"ם ולדעתם חיוב טבילת כלים הוא מן התורה. לדעתם חיוב טבילת הכלים קובע מן התורה את העקרון שיש להרחיק את האפשרות של קירוב לבבות בין יהודים לשאינם יהודים. מכיון שקירוב לבבות הוא בעיקר תוצאה של אכילה ושתיה משותפת, הרי שיש להזכיר זאת לכל יהודי שקונה כלי אוכל מן הנוכרי. לכן, התורה מחייבת אותו לטבול כלי זה אף על פי שאין כאן, כבר, לאחר ההגעלה או בכלי חדש, בעיית כשרות.
על יסוד חיוב זה מדאורייתא, לרוב הראשונים, בנו חכמים את הבניין הגדול של גזרות חכמים שמטרתן להכביד על חייו של יהודי שקבע דירתו בין הגויים ולהזכיר לו את הסכנה. נפרט כמה מהן בעקבות דברי הרמב"ם:
א. עירוב החצרות לא יתיר לטלטל גם ברשות היחיד, עד ש"ישכרו מן הנכרי" את רשותו. (במקרים רבים הנכרי לא שיתף פעולה והטלטול נאסר בחצר המשותפת).
ב. אין לשתות משקאות משכרים, גם אם אין בעיית יין נסך, עם אינם יהודים.
ג. אין לאכול בשום פנים פת שנאפתה בביתו של נכרי, גם אם אין עליה שאלות כשרות.
ד. אין לאכול מאכלים חשובים שנתבשלו על ידי אינם יהודים, גם במקום שברור שכל המוצרים היו כשרים.
ה. חכמים ניסו לאסור את השימוש בשמן שנעשה על ידי נכרים, גם אם השמן היה כשר לאכילה כגון שמן זית טהור. (אומנם גזירה זו לא נתקבלה על ידי הציבור ולכן בטלה).
רשימה חלקית זו מוכיחה את הסכנה הגדולה של התבוללות, שהרי היא עלולה להעמיד בסימן שאלה את המשך קיומו של העם. גם היום ההתבוללות אוכלת בכל פה בעמנו ויש מקומות שבהם שיעורה מגיעה לכדי תשעים אחוז. אנו חייבים לזכור כי קיומו של העם, למרות אלפיים ושבע מאות שנות גלות, הוא נס גלוי ואולי הנס הגדול ביותר שאירע לעמנו בכל ההיסטוריה. נס שאין לו אח ורע בתולדות האנושות.
גם פרשת מטות מזכירה לנו
מצד אחד שצריך להודות להקב"ה על הנס
ומצד שני להזהר ולהזהיר מפני הסכנה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
