|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת וישבמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהעסקות וחוזים על פי ההלכה – סיטומתא (4)
הרב סיני לוי
בשבועות שעברו סקרנו את המקור לקנין סיטומתא, ושיטות שונות בהסבר מהותו ותוקפו של קנין זה וממילא בגבולות השימוש בו. השבוע ובשבוע הבא נתייחס לדרכי הקנין המצויות בימנו ומעמדן ההלכתי.
כפי שהזכרנו בעבר, באופן בסיסי על פי החוק, חוזה נכרת גם בלא מעשה ספציפי כלשהו, אלא בקיומה של הצעה, גם בעל פה, של אחד הצדדים, וקיבולה של ההצעה על ידי הצד השני – שוב, גם בעל פה או בהתנהגות המוכיחה כי קיבל את ההצעה. רק בתחומים מסויימים (עסקאות מקרקעין כדוגמה) נדרשת עשיה ספציפית (כתיבה) על מנת לתת תוקף לאותה הסכמה.
לכאורה, יש מקום אם כן לומר כי על פי ההלכה, לאור היסוד של קנין סיטומתא, יש לתת תוקף לכל הצעה וקיבול , גם בעל פה.
כפי הנראה, מכח דין סיטומתא, אין מקום לתת תוקף הלכתי להסכמה בעל פה משני טעמים: הטעם הראשון הוא שסיטומתא מתייחסת למצב שהוא נוהג רווח, וכל אדם מודע להשלכותיו הקנייניות. נראה, שמבחינה מעשית הנוהג הוא דווקא לעגן כל עסקא במעשה או בראיה ולא להסתפק בהסכמה בעל פה. לכן, לא מתקיים היסוד הבסיסי של סיטומתא, גם אם החוק הפורמאלי נותן תוקף לכריתת חוזה בעל פה.
מעבר לכך, נחלקו ראשונים, האם יש בכח סיטמתא לתת תוקף הלכתי רק ל'מעשה', או גם ל'דיבור' אשר מנהג הסוחרים לתת לו תוקף מחייב. דעת הרא"ש היא (שו"ת יג,ב): "דסטומתא היינו דוקא שנעשה מעשה… אבל דיבור בעלמא לא, אפילו אי נהוג מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה".
יתכן שדעת הרא"ש היא, שהעובדה שעל פי ההלכה לעולם נדרש מעשה קנין מבטאת את העובדה שבדיבור לעולם לא באה לידי ביטוי גמירות דעת מלאה. ומקום בו הנוהג הוא להקנות על פי דיבור בעלמא הוא מקום בו המנהג (או החוק) נותן תוקף למעשים גם אם יש גמירות הדעת פחותה מזו הנדרשת על פי דין תורה. על כן אין לתת תוקף לאותו נוהג, ו'מנהג גרוע הוא'.
בשבוע הבא נעסוק בשתי דרכים המשמשות לקנין הנעשות בדיבור: האחת – אמירת 'מזל וברכה' על ידי סוחרי יהלומים, והשניה, קניה בטלפון וברשת האינטרנט על ידי מסירת מספר כרטיס אשראי.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
