|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת משפטיםמוחלט ומותנההרב יוסף כרמלפרשת משפטים סמוכה לפרשת יתרו אבל שונה ממנה מבחינות רבות. פרשת יתרו עוסקת במצבו האנורמלי של העם במדבר. עם ללא ארץ, ללא דאגות פרנסה, ללא דאגות בטחון ומבחינות מסויימות גם ללא סדרי שלטון אנושי. בפרשת יתרו העם מגיע לשיא חד פעמי של מעמד הר סיני ומדרגה רוחנית אידאלית. כבר הזכרנו כמה פעמים את שיטת הגר"א ותלמידיו, המבוססת על מקורות קדומים, המגדירה את מדרגתו הרוחנית של העם במעמד קבלת התורה כחזרה למצבו של אדם הראשון לפני החטא.
בפרשת יתרו העם ניצב מאוחד כאיש אחד בלב אחד והעולם כולו, עליונים ותחתונים, עוצר את מהלכו, משתאה מגודל המעמד. וז"ל המדרש:
"א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלהיך" (שמות רבה פרשה כט ד"ה ט ד"א אנכי).
עם ישראל מתחיל לסלול את הדרך אל עולם שבו רוחניות מנהיגה את הגשמיות.
פרשת משפטים עוסקת במציאות הרבה יותר נמוכה. לאומה עבדים ושפחות עבריים המשועבדים לאחיהם וחלקם אף אינו מעוניין להשתחרר. יש ר"ל רוצחים ושפלים המתאכזרים לעבדיהם והפוגעים אפילו בהוריהם. יש הפוגעים ברכוש חבריהם ויש השולחים ידם בפקדון שנמסר בידיהם. המציאות היא מציאות נורמלית של עם היושב על אדמתו. ציבור על כל רבדיו, צדיקים בינונים ורשעים. הפרשיה עוסקת בעיקר בסידור אורחותיהם של העשירונים היותר נמוכים מבחינה רוחנית. מפתה מצד אחד ונשך נשך מצד שני.
כיצד נתייחס לסמיכות זו? לכאורה מצינו במדרש שתי דעות:
"ר' עקיבא אומר כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למידה הימנה. רבי (יש מדרשים המשייכים את הדעה החולקת על רבי עקיבא לרבי מאיר תלמידו) אומר הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב" (ספרי במדבר פיסקא קלא ד"ה וישב).
ננסה להציע דרך שתדרש סמוכים דווקא מתוך חידוד והדגשת המרחק ביניהן.
כלל ברזל במשפט העברי, לכל עונש חייבת לקדום אזהרה. "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" הוא לא רק כלל בסדרי הענשה אלא כלל רוחני עקרוני המבסס את המשפט העברי על אדנים חזקים ויציבים. בכל פרט הלכתי מחפשים חכמים "עונש שמענו, אזהרה מניין?" (סנהדרין דף נד ע"א ועוד רבים). האזהרה מנוסחת תמיד בלשון מוחלטת:
"לא תגנובו" "לא תענה ברעך עד שקר" "לא תטה משפט".
לעולם, העונש מנוסח בלשון מותנת, לרוב בפתיחה של "כי" או "וכי". הבדל זה בניסוח בא להדגיש כי האיסור מקורו אלקי, הוא איננו תלוי בנכונותך לשאת בתוצאות או ביכולת האכיפה של השלטונות. לעומתו העונש הוא מותנה, מכיוון שאין הכרח שהוא יבוא לידי ביצוע ומטרתנו היא שאכן לא יגיע למישור המעשי. שיטת ניסוח זו באה להדגיש כי מקורו של הקודקס המשפטי העברי מסיני, מן השמים, ולא רק מהסכמה של חברה המעוניינת בחיים שקטים של חוק וסדר.
הביטויים "כי" ו"וכי" מופיעים בפרשת משפטים שלושים ושמונה פעמים, מכיוון שפרשה זו עוסקת בעיקר בתחום העונש ולא בתחום האזהרה. האזהרות מרוכזות בעשרת הדיברות של פרשת יתרו ומנוסחות כולן בצורה מוחלטת. עשרת הדיברות חוזרות ומופיעות בפרשת משפטים לאורך הפרשה גם כאן בצורה מוחלטת (אין לנו אפשרות השבוע להרחיב בנושא זה).
ניתן אולי להסיק מכך כי גם הניסוח המותנה של העונשים איננו בא למעט אותם ממקורה האלקי הנשגב של התורה. אדרבא מעמד הר סיני כולל בתוכו את שתי הפרשיות כפי שמודגש בסוף פרשת משפטים. שם מחזירה אותנו התורה לאותם רגעים מופלאים בהם הכריזו כולם כאיש אחד:
"וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז).
לומר לך כי אף על פי שרחוקות שתי פרשיות אלה זו מזו מלמדות הן האחת על השניה.
הבה נתפלל כי נחזור שוב למעמד הנפלא של "יחדיו" כולנו כאחד עושים ושומעים.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
