שנת תשע"ט| שבת פרשת וישלח

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: התורה חסה על ממונם של ישראל

מבוסס על הערכים: התורה חסה על ממונם של ישראל, שבכרך יא של האנציקלופדיה התלמודית; ואין עניות במקום עשירות, שבכרך א של האנציקלופדיה התלמודית.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (לב, כה)

רש"י: שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא)

מתי אומרים "התורה חסה על ממונם של ישראל", ומתי אומרים "אין עניות במקום עשירות"?

בשני אופנים השתמשו בכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל:

א. במצוות מסוימות – יש שאמרו חכמים לנהוג בהם חיסכון, כי מצינו שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולפיכך גם הם חסו (עי' רש"י יומא מד ב ד"ה חסה). וכן יש מצוות שמצינו שחסך בהן הכתוב, ופירשו חכמים הטעם כי התורה חסה על ממונם של ישראל.

ב. באיסורים דרבנן – שהקלו בהם לפעמים משום הפסד ממון – הטעם הוא שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

יסוד זה שהתורה חסה על ממונם של ישראל נלמד ממה שנאמר בנגעי בתים: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת (ויקרא יד לו), ואמרו: וכי מה מיטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילם והם טהורים; על מה חסה תורה? על כלי חרסו ועל פכו – שאין להם טהרה אלא שבירה (רש"י ראש השנה כז א). אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב; אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו; אם כך עלך רשע – שהנגעים באים על לשון הרע, קל וחומר על צדיק (תורת כהנים מצורע פר' ה ונגעים פי"ב מ"ה, ועי' רש"י ר"ה שם שמכאן המקור שהתורה חסה וכו'). ויש שלמדוהו ממה שנאמר: וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם (במדבר כ ח) – מכאן רמז שהתורה חסה על ממונם של ישראל (מנחות עו ב; במדבר רבה פי"ט ה).

בכמה מצוות מצינו שחכמים אמרו לצמצם בהן על פי כלל זה שהתורה חסה על ממונם של ישראל:

*   השופרות שתקעו בהם בבית המקדש בתעניות היה פיהם מצופה כסף (משנה ר"ה כו ב), ולפי הסבר אחד בגמרא הטעם שלא עשו צפוים זהב הוא שהתורה חסה על ממונם של ישראל (גמרא שם כז א). ומכל מקום השופר של ראש השנה שבמקדש היה פיו מצופה זהב, כי כבוד יום טוב עדיף (משנה וגמ' שם).

*   הקלפי שבה היו הגורלות של שני השעירים ביום הכיפורים היתה של עץ (עי' משנה יומא לט א), ולא עשו אותה של כסף או של זהב, כי התורה חסה על ממונם של ישראל (גמ' שם), ולא אמרו כאן כבוד יום טוב עדיף, כי הקלפי אינה מעיקר המצוה אלא ממכשירי הקרבן (טורי אבן ר"ה שם).

*   המחתה שבה היה הכהן חותה את הגחלים ממערכה שניה של קטורת להכניסם על המזבח הפנימי של קטורת שחרית וערבית לא היתה של זהב אלא של כסף (משנה יומא מג ב ותמיד פ"ה מ"ה), כי התורה חסה על ממונם של ישראל (גמ' שם מד א).

הכלל של התורה חסה על ממונם של ישראל משמש גם טעם לכמה מצוות שמצינו שחסך בהם הכתוב, כגון בלחם הפנים, שלוקחים לצורך עשייתו אפילו חיטים מן השוק – ואחר כך עושים מהן סולת – שנאמר: וְלָקַחְתָּ (ויקרא כד ה) מכל מקום (מנחות עו ב), והוא לפי שהסולת הניקחת מן השוק יקרה מאד, והתורה חסה על מממונם של ישראל (גמ' ורש"י שם). וכן לענין השמן של מנחות, דרשו: זך וכתית למאור (שמות כז כ), ואין זך כתית למנחות (משנה מנחות פו א), שהתורה חסה על ממונם של ישראל (גמ' שם ב).

אין עניות במקום עשירות. הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל – בדברים שהיו במקדש – סותר לכלל אחר: אין עניות במקום עשירות, ובמקום אחד – לענין שיעור חצי לוג שמן להדלקת הנרות – נחלקו בגמרא אם אומרים שם הכלל של אין עניות במקום עשירות או הכלל של התורה חסה וכו' (מנחות פט א). וכתבו אחרונים שהדבר תלוי בשיקול דעת חכמים להבדיל בין דבר לדבר (יום תרועה ר"ה כז א), והכל לפי ההפסד ולפי כבוד העבודה ולפי הצורך (תפארת ישראל תמיד פ"ה אות כז).

ובעל הנודע ביהודה (בתשובה שבספר תשובה מאהבה סי' ז) כתב שלפיכך אמרו בשופר ובקלפי התורה חסה וכו', לפי שאינם כלי שרת, והכלל של אין עניות במקום עשירות לא נאמר אלא בכלי שרת, או בדבר שקדוש בקדושת הגוף. וכן לחם הפנים בשעה שקונים חיטים אין כאן קדושת הגוף, רק קדושת דמים; וכשהיא מתקדשת קדושת הגוף, היא כבר סולת. ובמחתה שעשו אותה של כסף אף על פי שהיא כלי שרת – הריח זה לפי שאף כסף אינו עניות. ובשמן למנחות שאמרו התורה חסה על ממונם של ישראל – משום מנחת יחיד אמרו כן, שביחיד לא אמרו אין עניות במקום עשירות, ושוב לא חילקו בין יחיד לציבור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר