שנת תשע"ט| שבת פרשת שמות

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: חשד

מבוסס על הערך: חשד, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך יז.

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'. וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (ד א-ב)

רש"י: מזה בידך, לכך נכתב תיבה אחת לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים.
האם חייבים לתת אימון אפילו באדם שאין מכירים ולא לחשדו?

איסור חשד. אסור לחשוד בחבירו, אלא צריך לדון אותו לכף זכות (שאילתות שאילתא מ). החושד בכשרים, לוקה בגופו (שבת צז א; יומא יט ב; שמות רבה פ"ג אות יג) - מידה כנגד מידה, הוא נתן מום בעמיתו מה שאין בו, כך ינתן בו מום, שילקה בגופו (יפה תואר שמו"ר שם) - שכן מצינו במשה רבנו שאמר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וגו' (שמות ד א), וגלוי לפני הקב"ה שמאמינים בני מאמינים הם, ולקה בגופו, שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וגו' וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: (שם ו. שבת שם). ולא לשם אות ומופת בלבד נעשה הדבר, אלא להענישו על שחשדם (שאילתות שם, שהרי אפשר היה לתת אות אחר, ולא שגופו יצטרע). ואמרו במשנה, שכשהיו זקני כהונה משביעים את הכהן הגדול בערב יום הכפורים שלא ישנה דבר בעבודת יום הכפורים מכל מה שאמרו לו, היה הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים (יומא יח ב); הוא פורש ובוכה שחשדוהו לצדוקי, והם פורשים ובוכים - שמא חשדו בכשרים (מאירי שם) - שכל החושד בכשרים לוקה בגופו (גמרא שם יט ב).

בגדר "כשרים" שאסור לחשוד בהם, כתב רבנו יונה (בספר היראה) שלא יחשוד אדם בחברו, שמא כשר הוא בדבר. אבל בתשובות הרב אב"י (סי' מד) כתב שדווקא כשחושד באדם שהוא בחזקת כשרות ולא ראה בו שום דופי, אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו, וכגון בכהן גדול, וכגון בבני ישראל שחשדם משה רבנו; מה שאין כן באדם שאינו ידוע לו ואינו מכירו, שכן אמרו (דרך ארץ רבה פ"ה וכעי"ז בכלה רבתי פ"ט): מעשה ברבי יהושע שהשכין אצלו אדם והאכילו והשקהו והעלהו לגג לשכב, ונטל רבי יהושע את הסולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש? עמד בחצי הלילה ונטל הכלים. וכיון שבקש לירד, נפל מן הגג. לבוקר אמר לו רבי יהושע: ריקה, אין אתה יודע שמאתמול היינו זהירים בך?! מכאן אמר רבי יהושע: לעולם יהיו כל אדם בעיניך כליסטים, והוי מכבדם כרבן גמליאל. וכן אמרו (בגמרא דכלה רבתי שם) שאותה ששנינו במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אל תדין את חבירך - לכף חובה (מאירי ורע"ב שם) - עד שתגיע למקומו, הרי זה דווקא במי שאתה מכירו; אבל מי שאינך מכירו, יהיה בעיניך כלסטים. שדווקא ב"חבירך" אמרו שאל תדין אותו עד שתגיע למקומו, מה שאין כן ב"כל אדם", שעליהם אמרו שיהיו בעיניך כליסטים.

ויש שחילקו באופן אחר: שלא אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו, אלא כשחושדם בפועל, וכמו שאמר רבי יהושע שצריך לכבד כל אדם כרבן גמליאל; אבל במחשבה - ולא בפה - צריך להיזהר מבני אדם, וראוי שיהיו בעיניך כליסטים (פירוש ר"י ב"ר שלמה לאבות פ"א מ"ו בשם ה"ר ישראל, וכעי"ז בספר יש נוחלין אזהרת הענוה), כיון שאינם בדוקים אצלך (יש נוחלין שם). והחסיד רבי יוסף יעב"ץ (אבות) חילק בין קודם מעשה לבין לאחר מעשה - שקודם מעשה יהיו בעיניך כליסטים, כדי שלא תבא לחשדם אם יחסר דבר מכלי הבית; אבל אם נגנב דבר מביתך, צריך אתה לדון לכף זכות ולתלות באבידה או בהעלמה.

לדון לכף זכות. אמרו חכמים (ברייתא שבועות ל א הובאה בספר המצוות עשה קעז ובסמ"ג עשין קו ובחינוך רלה): הוי דן את חבירך לכף זכות, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו), ופירש רש"י שלא בדין בעלי דינים בלבד הכתוב מדבר, אלא ברואה את חברו עושה דבר שאפשר להכריעו לצד עבירה או לצד זכות, שצריך להכריעו לצד זכות, ולא לחשדו בעבירה. וביאר הקרבן אהרן (לתורת כהנים קדושים פרק ד) שממה שנאמר "עמיתך" בלשון יחיד למדים שלא בבעלי דין בלבד הכתוב מדבר, אלא אף בשפיטת השכל על דבר שאתה רואה בחברך.

החיוב לדון לכף זכות מתחלק לשלושה אופנים:

(א)   מה שאמר יהושע בן פרחיה (אבות פ"א מ"ו): הוי דן כל אדם לכף זכות, פירש רבנו יונה (שם) שהדברים אמורים הן באדם שאינך יודע אם הוא צדיק או רשע, והן באדם בינוני שפעמים עושה רע ופעמים עושה טוב; ובין כשהדבר שעשה שקול לזכות ולחובה ובין שהדבר נוטה לכף חובה - אם יש צד שאתה יכול לדונו לכף זכות, יש לך לומר שלטובה התכוין.

(ב)   אבל אדם שרוב מעשיו הם לרוע, או שבחנתו ומצאת שאין יראת אלקים בלבו, כתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ג סי' ריח וכ"כ ר"י יעבץ שם) שיש להכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ - דווקא כשהוא עמיתך הדומה לך; אבל אם הוא רשע, מצוה לדון אותו לכף חובה (קרבן אהרן שם).

(ג)    ואם עושה המעשה נודע כצדיק ומפורסם במעשים טובים - אף אם כל צדדי המעשה שעשה מורים שהוא מעשה רע, ואינך יכול להכריע לטוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה, צריך לדונו לטובה. ועל כגון זה אמרו: החושד בכשרים, לוקה בגופו (פירוש המשנה לרמב"ם שם; חיבור התשובה למאירי עמ' 86). ולא עוד, אלא שאפילו אם המעשה נוטה לכף חובה מכל הצדדים - ידינהו לטובה לומר כי שוגג היה, וודאי עשה תשובה, כמו שאמרו: אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה (ברכות יט א. פירוש ר"י אבות שם, וכעי"ז בחיבור התשובה שם).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר