שנת תשס"ו | שבת פרשת חקת

שו"ת במראה הבזק

טנסי, ארה"ב Tennessee, USA
אייר תשנ"ט
זמן אמירת ברכת הגומל של העולה לתורה

שאלה
שמעתי שיש פוסקים, שמי שהתחייב בברכת הגומל ועלה לתורה כשלישי, יברך הברכה דווקא אחר הקדיש, כדי לא להפסיק בין הקריאה לקדיש. האם יש מקור לכך?
אם כן, מדוע לא חוששים להפסק בשבת במנחה ובתענית ציבור, שם הקדיש לפני שמונה עשרה הוא גם משמש כקדיש שאחר הקריאה?

תשובה
אכן יש שכתבו[1], להקפיד שמי שעולה לתורה בעלייה שלפני הקדיש, יברך את ברכת הגומל רק לאחר הקדיש, והמחמיר לעשות כן תע"ב[2]. אבל נראה שמעיקר הדין אין צריך לחוש לזה, ואין למחות במי שרוצה לאמרה צמוד לעלייתו, לפני הקדיש[3].

--------------------------------------------------------------------------------

[1] עיין בספר "נתיבי הלכה" (לרב יואל מלכא, ח"ב סי' ריט סעיף ו עמ' צו, ובהערה מספר 8 שם) שמביא את דברי ה"קיצור שולחן ערוך" (סי' סט סעיף ה) שש"ץ המתעטף בטלית במנחה, לאחר שכבר סיים פסוקי אשרי, יאמר פסוקים נוספים אחר עטיפתו כדי שיאמרו פסוקים לפני הקדיש בלי הפסק לפניו. וטוען ב"נתיבי הלכה" דה"ה לנדון דידן, שאין להפסיק בין הקריאה בתורה לבין הקדיש ע"י אמירת ברכת הגומל.
נראה שדבריו אלה של הקיצשו"ע בנויים על דברי ה"אורחות חיים" (ח"א, דיני קדיש ופירושו, עמ' י, ובכל בו סי' ו), "אחר ישתבח בלא הפסק שום דבר...פותח החזן קדיש...וכתב ה"ר נתן, אם איחר והפסיק בין פסוקי זמרה לקדיש, יאמר ברכו בלא קדיש...אך טוב שיאמר פסוקי...ואחר כך יאמר קדיש, שאין לשנות מנהג התפילה...".
אמנם, בקריאת התורה של מנחה בשבתות ובתעניות-ציבור אכן מפסיקים הרבה בין הקריאה לבין הקדיש, כי רוצים להסמיך את הקדיש לתפילת העמידה שלאחריו ("שבלי הלקט" סי' עט, ומובא ב"בית יוסף" או"ח ריש סי' רצב, וב"מגן אברהם" ס"ק ב ו"משנה ברורה" שם ס"ק ד), אבל נראה שיש הבדל, שהרי ההפסק של אמירת יהללו וכו' עדיין קשור לקריאת התורה.
כך נראה להבין בדברי ה"מגן אברהם" (שם ס"ק ב) בשם "ליקוטי פרדס" (כמופיע ב"פרדס הגדול", סוף סי' א; ובהוצ' עהרענרייך בפי' התפילות עמ' שא-שב, ושם מציין ל"ליקוטי פרדס" דף יד) שכתב: "...ממהר לגלול התורה ובא לפני התיבה ואומר קדיש...ומה שמפסיק בינתיים, לא חשיב הפסקה, וכולה סיומא אריכתא הוא". ואמנם, יש לעיין, אם בזמנו אכן אמרו את הפסוק "יהללו" וגם הוא כלול ב"סיומא אריכתא", כי שמא הכוונה רק לגלילת התורה, ואם כן, אפשר לטעון שרק מעשה הגלילה לא ייחשב כהפסק בין שני חלקי תפילה שבדיבור, אבל דיבור עצמו אכן ייחשב להפסק. אבל מזה שהסביר, שגלילת ספר התורה היא סיומא אריכתא, ולא הדגיש שהיא מעשה ולא דיבור, נראה שלא ירד לחילוק זה, ועל כן גם "יהללו" יהיה כלול ב"סיומא אריכתא", ועיין בהגהות "יד אפרים" שם. ונראה שדומה לדברי ה"תרומת הדשן" (סי' יג , מובא ב"משנה ברורה" סי' קכג ס"ק יח) שלמרות המרחק שבין תפילת העמידה של שחרית לבין קדיש תתקבל שלאחריה, הקדיש מוסב על התפילה, "אלא שמפסיקין בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל ואבינו מלכינו וכה"ג, דכולהו לסדר התפילה באין". ועיין להלן בהערה 2 לגבי מנהג חב"ד.
וזהו שלא כעטיפת הש"ץ בטלית, שאין לראות בה סיום של אשרי, וכן ברכת הגומל אינה חלק מקריאת התורה.
ונראה שייתכן לחלק בין הקדיש במנחה של שבת ותענית-ציבור לבין עטיפה בטלית לאחר אשרי ואמירת ברכת הגומל משתי בחינות נוספות:
א. יש להבחין בין הפסקה מיד לפני הקדיש לבין הפסקה בקטע שעליו אומרים את הקדיש, דהיינו שבעטיפה בטלית ובאמירת הגומל, מה שנעשה מיד לפני הקדיש אינו דבר שכשלעצמו מאפשר את אמירת הקדיש כגון אמירת פסוקים או תפילת העמידה, כמבואר ב"פרדס הגדול" (סי' ה) וב"אורחות חיים" (שם בריש דין קדיש ופירושו). ועוד עיין "פרי מגדים" ב"משבצות זהב" (סי' נה ריש ס"ק א), ולבין פסוקי יהללו וכו', שם, אמנם הפסוקים שנאמרים סמוך לקדיש מפסיקים בין הקריאה בתורה (שעליה אומרים את הקדיש) ולבין הקדיש, אבל על כל פנים גם הם הם מן הדברים שעליהם ניתן לומר קדיש.
ואולי יש לדמות את זה לדיני הפסק בברכות. שהרי מי שהפסיק בין ברכת הנהנין והמצוה לבין אכילתו או עשיית המצוה שעליה בירך, חייב לברך שוב, בעוד שמותר לכתחילה להפסיק באמצע סעודתו לאחר שכבר התחיל לאכול (עיין שו"ע או"ח סי' קסז סעיף ו), וכן הוא לגבי ברכות המצוה, אם הפסיק לאחר שכבר התחיל במצוה, שאינו צריך לברך שוב (עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' רמד, מובא ב"בית יוסף" או"ח סוף סי' תרצב).
ב. ב"שער הכולל" (לרב אברהם דוד לאוואוט, פרק כט סעיף ד) ובספר ה"קדיש" (לרב דוד אסף, עמ' רמא הערה 70) מביאים את שו"ת "דברי נחמיה" (לחתן בנו של בעל התניא, סי' יט) שבקדיש שלאחר קריאת התורה במנחה "עיקר התקנה בשביל השמונה עשרה". ומסביר שמה שמביא ה"מגן אברהם" (שם סי' רצב ס"ק ב) מה"ליקוטי פרדס", שהקדיש שלפני תפילת העמידה מוסב על קריאת התורה, הוא "משום דבלא זה אי אפשר לומר קדיש בלי פסוקים קודם".
ואולי יש להבחין בנוגע להפסק לפני קדיש, בין כשעיקר מטרת הקדיש היא לשמש כהקדמה למה שיבא אחריו (כבמנחה בשבת ובתענית-ציבור, כמו שהבאנו לעיל מבעל "שבלי הלקט") ולבין קדיש שנתקן בעיקר כסיום למה שקדם לו (כבנדון דידן לגבי ברכת הגומל).
גם הקדיש שבין אשרי לבין תפילת העמידה של מנחה בחול וביו"ט, ייתכן שנתקן בעיקר בגלל פסוקי "אשרי" שקדמו לו (כמשמע מדברי "פרי מגדים" ב"משבצות זהב", או"ח סי' נה סק א), ולא כהקדמה לתפילת העמידה. ורק לאחר קריאת התורה (כבמנחה של שבת ותענית-ציבור) יש צורך בקדיש כהקדמה לתפילת העמידה, וכלשון ה"לבוש" באו"ח סי' תצב, "כדי שידעו העם, שהגיע החזן לפני העמוד ויתחילו להתפלל... מה שאינו כן בשחרית, שכשיגיע החזן לפני העמוד, מתחיל בקול רם אשרי יושבי ביתך וגו' וידעו העם שהגיע החזן לפני העמוד ושיאמרו מכאן ואילך סדר קדושה". אמנם, עיין ברמב"ם בסדר התפילה בסוף הקטע המתחיל "נוסח ברכות התפילה וסידורן", ועיין עוד בשו"ת הרמב"ם "פאר הדור" (סי' קל הערה 5).
[2] יש להעיר שלמנהג חב"ד, כמופיע בהערה לסידור "תפילת ה'" (בתפילת מנחה בשבת), "הש"ץ מתחיל לומר חצי קדיש קרוב לסוף הגלילה ומאריך באמירתו באופן שיסיים אחר כניסת הס"ת לארון". ומעין זה מופיע בספר "שער הכולל" (פרק כט, מנחה לשבת, סעיף ד, ועי"ש שדן בזה) שבעל התניא הנהיג ש"בשבת במנחה תיכף אחר הקריאה בס"ת, כשהש"ץ הולך להתיבה להתחיל קדיש, מגביהין הס"ת והש"ץ בבואו אל התיבה מתחיל מיד קדיש...".
[3] נראה שאפשר להקל בזה משתי סיבות: (א) כנראה דברי ה"קיצור שולחן ערוך" אינם מוסכמים; (ב) יש להבחין בין שני המקרים. ונסביר את דברינו:
(א) ב"דרכי משה" (טור או"ח סי' נד אות א) מביא בשם ה"אור זרוע" ש"בתשובת הגאונים כתוב, וששאלתם מי שנזדמנה לו טליתו לאחר שעמד להתפלל...מפסיק ומברך בין ישתבח לקדיש להתעטף בציצית ומתעטף ומתחיל לומר קדיש". נראה מדבריו שאין צריך לומר פסוקים נוספים, מפני שאין העטיפה בטלית והברכה עליה מוגדרות כהפסק בין פסוקי דזמרא לבין הקדיש. וכן כתב במפורש ב"משנה ברורה" (סי' נד ס"ק יב) על פי משמעות לשון ה"דרך החיים", שאין צריך לומר פסוקים נוספים בכהאי גוונא. ולכאורה הוא הדין בעטיפת הש"ץ בין אשרי של מנחה לבין הקדיש שלאחריו.
נראה שהסיבה שאין העטיפה בטלית מוגדרת כהפסק, היא מפני שהעטיפה נמשכת זמן קצר בלבד, ואם כן הוא הדין גם בנדון דידן, לגבי ברכת הגומל, שאין להחשיב את הברכה כהפסק, ועיין לקמן בסוף הערה זו.
אמנם, ניתן לדחות שכל זה הוא רק בדיעבד, אבל עדיין ייתכן שלכתחילה אסור להפסיק אפילו בהפסק קטן כמו עטיפה בטלית או אמירת ברכה (אם כי, עי"ש בסוף הערה זו, דיותר נראה שמותר גם לכתחילה). ועוד אפשר לטעון שאין עטיפת הש"ץ נחשבת להפסק מפני שגם היא קשורה לסדרי התפילה, שלא כברכת הגומל, שלכאורה אינה קשורה לקריאת-התורה (אמנם לגבי נקודה זו עיין לקמן). אבל על כל פנים, אם דוחים את דברי ה"קיצור שולחן ערוך", לפחות נופלת ממנו הראיה לנדון דידן].
(ב) גם אם נקבל את דברי "הקיצור שולחן ערוך", מכל מקום אפשר להבחין בין המקרה שלו לבין המקרה שלנו מכמה בחינות:
אף כי לכאורה אין קשר ענייני בין קריאת-התורה לבין ברכת הגומל, הרי מכיוון שנוהגים להסמיך ברכה זו לקריאת-התורה, נראה שאין לראות בה הפסק, שהרי גם הפסוקים יהללו וכו' (שמהווים "סיומא אריכתא" לקריאה, כנ"ל בהערה 1, ועוד עיין ב"משנה ברורה" סי' רצב ס"ק ד על-פי "פרי מגדים" שם ב"אשל אברהם" ס"ק ב וב"פתחי שערים" על ה"שערי אפרים" שער י סעיף מד) אינם קשורים ישירות לקריאת-התורה. ועיין עוד ב"כף החיים" (או"ח סי' קכג סעיף כז) בשם "פתח הדביר" שכתב "ומ"ש הש"ץ מי שבירך בעת קריאת התורה למתנדב והשכבות וכיוצא... הכל נקרא מצורף לענין הקריאה ושרי כקריאה עצמה, כיון דהכי נהוג". ועיין עוד ב"תרומת הדשן" שציטטנו לעיל בהערה 1.
גם יש לציין שבמקרה של ה"קיצור שולחן ערוך" הש"ץ הוא זה שמפסיק בעטיפתו, ושלא כבנדון דידן שבו העולה לתורה (שבדרך כלל אינו זה שקרא בתורה ושאומר את הקדיש) הוא זה שמברך את ברכת הגומל. ועיין ב"פרישה" (טור או"ח סי' קכב אות א, ומובא ב"פרי מגדים "משבצות זהב" סי' קכג ס"ק ט וב"משנה ברורה" שם ס"ק יח) שכתב על-פי דברי "תרומת הדשן" הנ"ל, ש"מכאן משמע שאסור לשליח צבור לדבר ביני ביני [היינו בין חזרת הש"ץ לבין קדיש תתקבל], כיון דהכל מעין תפילה אחת הוא וקדיש חוזר על כולן". אבל אחרונים אינם אוסרים על שאר המתפללים להפסיק. ואף כי שאולי אפשר לדחות, דבנדון של ה"פרישה" ההפסק של מתפלל אחר יהיה הפסק פרטי, ושלא כבנדון דידן שבו ברכת הגומל תהיה הפסק ציבורי, שהרי מברכים אותה אחר הקריאה דוקא כדי שתיאמר לפני הציבור, מ"מ נראה יותר כמו שכתבנו.
עוד יש לציין את דברי ה"מגן אברהם" (שם בסי' רצב סקב, ומובא גם ב"משנה ברורה" שם ס"ק ד) שאין פסוק אחד ("יהללו" או "ואני תפילתי") נחשב להפסק לגבי קדיש. ואף דשם אינו מדבר אודות הפסק בין מה שעליו אומרים קדיש לבין הקדיש עצמו, אלא על הפסק בין שתי אמירות של קדיש שיצדיק את אמירת שניהם, מכל מקום נראה שעל כל פנים יש משם סמך לנדון דידן.
ועוד נראה שכך יש להבין את דברי ה"משנה ברורה" (סי' רפד ס"ק טו) ש"אחר אשרי [לפני מוסף בשבת] לא יאמר שום דבר, דהקדיש שאומרים לפני העמוד קודם תפילת שמונה עשרה הוא קאי על אשרי שאמר בתחילה...ויהללו שאומרים אין הפסק...". נראה שמוכרחים לומר ש"שום דבר" הוא לאו דוקא (ובא רק לאפוקי מהפסק גדול של מי שברך שהוא מזכיר אחר כך שם), שהרי מקור דבריו הוא ב"פרי מגדים" שם ("אשל אברהם" ס"ק ז) שכתב ע"פ ה"מגן אברהם" הנ"ל (בסי' רצב ס"ק ב), שהסביר שיהללו לא חשיב הפסק הואיל והוי הפסק של פסוק אחד בלבד. ולפי זה משמע גם מה"משנה הברורה" שאפשר ליישם את דברי ה"מגן אברהם" לגבי נדון דידן, היינו שהפסק קטן בין מה שאומרים עליו את הקדיש לבין הקדיש עצמו אינו נחשב להפסק.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר