|
שנת תשס"ה | שבת פרשת צוהתורה והמדינההרב ידידיה כהנאבשטר הבוררות, סעיף 4, אפשרות 2 נאמר: "בית הדין יפסוק בסכסוך, לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, עפ"י החומר שבפניו".
נביא את המקורות המאפשרים לדון על פי סעיף זה. בשבוע שעבר ציטטנו את הרמב"ם: "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה… כיצד, הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין, ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן…" (סנהדרין פרק כד הל' א)
דברי הרמב"ם מבוססים על הגמרא בכתובות (פה ע"א, ע"ב) המספרת על אשה שהתחייבה שבועה בבית דינו של רבא, אך אשתו של רבא, בת רב חסדא, אמרה לו שאשה זו חשודה על השבועה. לפיכך הפך רבא את השבועה, ואמר לצד השני להשבע. אמנם, רבא עצמו לא סמך על אמירה דומה של רב פפא, ונימק "בת רב חסדא קים לי בגווה (=ברור לי שאינה משקרת), מר לא קים לי בגוויה"(!!).
מכאן רואים, שאף שיכול הדיין לפסוק על פי ראות עיניו, האומדנה צריכה להיות מושלמת.
מקרה אחר המופיע שם הוא על אדם שהפקיד אבני חן בידי רבי מיאשא, אך רבי מיאשא נפטר. יתומיו סברו שאולי הפקדון שייך להם, לעומתם נתן המפקיד סימן באבנים, שהיו צרורות בסדין. רב אמי זיכה את התובע ונימק:" חדא, דידענא ביה בר' מיאשא.. דלא אמיד (=אינו עשיר); ועוד, הא קא יהיב סימנא" כלומר, צירוף מקרים זה יצר אומדן דעת חזק אצל הדיין, שהצדק עם התובע.
אך, גם לזה יש הסתייגות בגמרא: "ולא אמרן - אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא" כלומר, אומדן זה חזק דיו רק כאשר אין כל חשש שהתובע ראה את האבנים בצורה אחרת.
אמנם, גם הרמב"ם (שם, הל' ב) מסייג הלכה זו: "כל אלו הדברים הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים, ואפילו היו הגונים במעשיהם - אינן חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה… וכן בשאר כל הדינין, ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה"
על כן דרשנו בשטר הבוררות הסכמה מפורשת לדון על פי אומדן דעת, וללא הסכמה - אין אנו דנים על פי ראות עיני הדיינים ללא דיני הראיות המפורשים.
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
|
מדורים נוספים בגיליון זה: |