שנת תשס"ח | שבת פרשת תרומה

משפט והלכה - משפטי שאול

חובת מעסיק בנזקים שגרם עובד שלו / בית הדין לממונות צפת

פסק דין: חובת מעסיק בנזקים שגרם עובד שלו / בית הדין לממונות צפת

עורך: הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: התובע שימש באופן מזדמן כנהג בעסק של הנתבע. באחת הפעמים שנהג התובע, הוא יצא לעקיפה, ונגרמה תאונה. הוא נתבע בתביעה פלילית בבית משפט, וכמו כן, הוא חויב לשלם חלק מהנזקים, במסגרת תביעה אזרחית מצד הנהג השני. הרכב אינו מבוטח בביטוח מקיף או צד ג'.

הוצע לתובע להודות באשמה, כדי שיגיע לעסקת טיעון בתביעה הפלילית. הודאה כזו תגרום להגדלת הפיצויים שהוא יצטרך לשלם לנהג השני.

התביעה: התובע טוען, שמקובל שהמעסיק מבטח את כלי הרכב של העסק לכל הפחות בביטוח צד ג'. אילו היה יודע שאין ביטוח, לא היה מסכים לנהוג ברכב. מסיבה זו, הוא תובע מהנתבע לשלם את הנזקים שהוא גרם.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען, כי היות שהרכב היה מבוטח בביטוח חובה, היה מותר לתובע לנהוג ברכב. הוא אינו חייב לבטח בביטוח צד ג' את הרכב. יתר על כן, התובע היה צריך לנהוג בזהירות, ואם האשמה מוטלת עליו, אין הנתבע צריך לשלם במקומו.

גם במידה שהנתבע צריך לשלם, הוא אינו מוכן שהתובע יודה באשמה כדי להמעיט בעונשו הפלילי, ובכך יגדיל את התשלום שיצטרך הנתבע לשלם.

פסק הדין : לדעת הרוב, הנתבע צריך לכסות את הנזקים שגרם התובע. מאידך, אסור לתובע להודות באשמה. לדעת המיעוט, על התובע לשלם בעצמו את הנזקים שגרם.

הנימוקים: המשנה במסכת בבא קמא (צח:) אומרת: "הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר את האבנים או שהזיקן – חייב לשלם".

מלשון המשנה משמע, שהדיון הוא לגבי האבנים שנשברו. על פי זה פסק הרמ"א (חושן משפט סימן שו סעיף ב): "הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק, חייב לשלם".

אמנם, המאירי ורבנו יונתן מלוניל מסבירים, שהדין במשנה נאמר אף לגבי אחרים שניזוקו על ידי אבני הכותל. ואף שהבנאי הזיק תוך כדי עבודתו, הוא חייב, משום ש'אדם מועד לעולם'.

ומוסיף רבנו יונתן מלוניל: "אבל בעל הבית פטור, שהרי כל המלאכה על האומן, ובעל הבית מסולק משם. ומשום הכי נקט דוקא קיבל, אבל אם היה שכיר יום, שלא נסתלק בעל הבית משם, השמירה מוטלת על שניהם, ושניהם משלמים".

מדבריו עולה, שאם פועל שכיר הזיק לצד שלישי, בעל הבית חייב, וחיובו הוא מדין שומר ולא מדין מזיק.

אמנם, כל האמור בסוגיא שם הוא כאשר האומן גרם נזק תוך כדי עשיית המלאכה שאליה נשכר. בנדון דידן, התובע הזיק בדבר שלא נשכר אליו. תאונת הדרכים נבעה מאשמתו של התובע, ולכן לכאורה, אין האשמה יכולה ליפול על הנתבע.

התובע טען, שמקובל שהמעסיק מבטח את רכבו בביטוח צד ג', ואילו היה יודע שאין ביטוח שכזה, לא היה מסכים לנהוג.

לדעת הרוב, טענת התובע מתקבלת, שכן אכן מקובל שהמעסיק מבטח את רכבו, וטענת התובע שלא היה מסכים לנהוג ללא ביטוח, נראית סבירה ביותר.

בשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' קנו) כתב: "ראובן שלח את שמעון שיקנה לו בית ידוע מגוי, והלך שמעון ונתפשר בסך מעות, ובין כך וכך נתחרט ראובן מלקנותו, והגוי הוליך את שמעון לערכאות, וטען שהוא היה אמצעי בין ראובן ובינו ושהיה שלוחו וגם שלא היה ביניהם כי אם דברים בעלמא, והגוי נתחזק והביא עדים שבעדו היה מדבר ושלא זכר איש אחר, וגזר הדיין שיקח שמעון הבית ויפרע לו המעות לגוי. ועתה תובע השליח ההפסד שהגיע לו מראובן, וראובן טוען שמזלו גרם".

המבי"ט מסיק, שאילו העסקה היתה מתבטלת באשמת השליח, היה השליח חייב, אבל היות שהנזק נגרם באשמת המשלח שביטל את העסקה, חייב המשלח.

בנדון דידן, אילו הנתבע היה עושה ביטוח לרכב, כמקובל, לא היה התובע צריך לשלם. ואם כן, הנזק נגרם לתובע באשמת הנתבע, ועליו לשלם אותו.

לדעת המיעוט, טענת התובע אינה מתקבלת. ראשית, לא הוברר מספיק לבית הדין שאכן המנהג הוא שהמעסיק מבטח את רכבו. כיוון שמדובר במנהג שאיננו ברור, אין הוא מחייב. זאת על פי דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק כג הלכה יב): "הנושא סתם, כותב ונותן כמנהגה מדינה... ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנים, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה".

כדברים האלו נפסק גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יא) ושם כתב הגר"א (אות מח): "דטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא. לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל".

בנדון דידן, אין מדובר במעסיק מסודר, וגם התובע איננו עובד בקביעות, ולכן אין לומר שמדובר בהתרשלות של הנתבע.

עד כה עסקנו, בחיובו של הנתבע בנזקים שגרם התובע לצד ג'. מה הדין בנזקים שנגרמו לרכבו של הנתבע עצמו?

לדעת הרוב, היות שעל הנתבע היה מוטל לבטח את הרכב, הרי הוא צריך לשאת בנזקים שנגרמו לרכבו.

לדעת המיעוט, אמנם הנתבע לא היה אמור לבטח את רכבו, אלא שיש מקום לומר, שהתובע לא צריך לשאת בנזקים אלו גם כן, משום שחשב שהרכב מבוטח. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצא סעיף ד) נאמר: "אפילו כשקבל עליו, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה".

דהיינו, השומר מקבל אחריות על החפץ, רק בשווי החפץ הידוע לו.

הדין האמור בשולחן ערוך נכון רק כאשר המפקיד הטעה את השומר. אולם, במקרה שהשומר טעה מעצמו בהערכת שווי החפץ נחלקו האחרונים. המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ו סי' לד) סובר, שכל שהשומר ראה את החפץ, מקבל עליו שמירה בכל שוויו – בין רב ובין מעט. אולם, הש"ך (חו"מ סי' עב סק"מ) סבור שאם ישנה סבירות שהשומר טעה בהערכת שווי החפץ הנמסר לשמירה, קיבל עליו אחריות רק לשווי הפחות.

ואם כן, לדעת הש"ך, התובע רשאי לטעון, שלא ידע שהרכב אינו מבוטח.

עם זאת, נראה שאין הנדון דומה לראיה. הש"ך עצמו כותב (שם) במפורש, שבמזיק בידיים, חייב בכל שווי החפץ, ואם הנזק נגרם בפשיעה, דינו כשומר. ואם כן, יש לדון בשאלה האם התובע נחשב מזיק בידיים.

יתר על כן, בנדון דידן, התובע ידע כמה שווה הרכב. חוסר הידיעה שלו נוגע לשאלה האם הרכב מבוטח. חובתו לשמור היא בין אם הרכב מבוטח ובין אם לאו, ואם כן, מדוע הביטוח רלוונטי? בפרט יש לציין, שלדעת האור שמח (הלכות שכירות פרק ז הלכה א), אחריות השומר על הנזקים היא אפילו במקום שהבעלים יקבלו פיצוי מחברת הביטוח, ולכן בעל רכב שניזוק יכול לקבל פיצויים גם מהמזיק וגם מחברת הביטוח.

ואמנם, היה מקום לטעון שיש לפטור את התובע מהנזקים שגרם לרכב של הנתבע מטעם אחר. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שד סעיף א) נאמר: "המעביר חבית ממקום למקום ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן. אבל תקנו חכמים, שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו".

בנדון דידן, אילו היה התובע יכול להישבע שהנזק לא קרה באשמתו, היה נפטר מהתשלומים. אלא, שהתובע אינו יכול להישבע כן, שהרי ודאי יש לו חלק בגרימת התאונה. מסיבה זו, יש לחייבו בנזקים אלו. אמנם, בגמרא (בבא מציעא פג.) מבואר, שלעתים ראוי שהמעביד ינהג בפועל לפנים משורת הדין: "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים". ופירש רש"י: "שקולאי – נושאי משאות, ותברו ליה שלא במקום מדרון, ובפשיעה, אי נמי בדיגלא".

מבואר מדברי רש"י, שאפילו כאשר הפועל פשע, יש למעביד לנהוג בו לפנים משורת הדין.

לדעת הרוב, שהנתבע צריך לשלם עבור הנזקים שגרם התובע, יש לדון האם התובע רשאי להודות כדי להפחית מעונשו הפלילי. הגמרא במסכת בבא קמא (ס:) דנה בשאלה, אם אדם רשאי להציל עצמו ממיתה ע"י גרימת נזק לממון של חברו, ומסיקה שאסור לעשות זאת.

לדעת רש"י, הדיון הוא על עצם הרשות להינצל – האם במקום פיקוח נפש מותר לגרום נזק לאחר. לעומת זאת, לדעת תוספות, פשוט וברור שמותר להינצל, והדיון הוא לגבי שאלת חיוב התשלומים. רוב הראשונים סוברים כתוספות, ובעקבותיהם פסק גם השולחן ערוך (חושן משפט סימן שפח סעיף ב).

בנדון דידן, התובע רוצה להינצל מהתביעה הפלילית על חשבון הנתבע, וברור שאסור לעשות זאת, שהרי לא מדובר בהודאה על האמת, דהיינו שהתובע מודה שהוא אכן אשם, אלא רק בהודאה לקיצור הליכים בבית המשפט.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר