שנת תש"ף | שבת פרשת דברים

ארץ אגדה: אם בישראל ותורת ארץ ישראל

במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר, ג) מובא פרוש לכתוב הידוע: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים ה,ז). ומן הפירוש אפשר לדלות הבדלי גישה בין תורת חוץ-לארץ לבין תורת ארץ-ישראל. וז"ל המדרש (בתיקוני סגנון קלים ובתוספת הסבר):

"ר' שמואל בר נחמני עלה מבבל בשביל לשאול שלשה דברים, מצא את יונתן איש הבירה אמר לו מהו פירוש הכתוב 'חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ'? אמר לו יונתן: אלו העיירות הקטנות שחרבו בימי סיסרא, כיון שעמדה דבורה נעשו 'אימהות', ומשמעות המילה 'פְּרָזוֹן' כמו שאתה אומר 'לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד' (דברים ג,ה).
שוב אמר לו מהו פרוש הכתוב 'לַד' אֱלֹקֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ' (דניאל ט,ט)? לא היה לו לומר אלא 'כי שמרנו תורתו' (שהיא סיבה המצדיקה סליחה, ומדוע הזכיר מרידה)? אמר לו יונתן: יפה כתוב, בנוהג שבעולם פועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה, והוא נותן לו שכרו, מה טובה יש לו עליו, ואימתי מחזיק לו טובה, בשעה שאינו עושה עמו באמונה, ואינו מעכבו בשכרו כלל, לכך כתיב 'לַד' אֱלֹקֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ'. אמר ר' שמואל בר נחמני ראית מימיך שמורדין במלך, והוא מספיק להם מזונות?! אמר ר' יונתן: כתוב (נחמיה ט, יח-כ) 'אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה... וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם'... היה המן יורד להן, והיו מקריבין ממנו לפני עבודה זרה, ולא היה פוסק... הוי אומר יפה שבנביא עומד וצווח 'לַד' אֱלֹקֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ'.

ושוב שאלו מהו שכתוב (בדברי  שמעי בן גרא שקילל את דויד בעת מרד אבשלום ולאחר מכן בא לדויד לבקש מחילה): 'וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף' (שמואל ב יט, כא), והרי שמעי משבט בנימין ולא מיוסף. אמר לו ר' יונתן מה הייתם אומרים בביאורו בבבל, אמר לו כך אנו אומרים, כיון שבא שמעי אצל דוד, אמר לו ומה יוסף הצדיק אחיו גמלוהו רעה, והוא גמלם טובה, כך אני גמלתיך רעה, גמול עמי טובה כיוסף, אמר ליה ר' יונתן יפה אתם אומרים, [אך] שמעו דבר גדול, מהו 'וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף', [כל ישראל נקראו על שם יוסף], שנאמר 'אוּלַי יֶחֱנַן ד' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף' (עמוס ה, טו), אמר לו שמעי לדוד כל ישראל גמלוך רעה, ואני יותר מכלם, וכל ישראל יושבין ומקוין מה חסד אתה עושה עמי, אם קבלת אותי, כל ישראל באין ומשלימין עמך, הוי אומר שזו משמעות 'וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף'..."

ר' שמואל בר נחמני ידוע בתלמוד כתלמיד מובהק של רבי יונתן שהיה חי בארץ ישראל. והמדרש מספר שר' שמואל נולד בבבל, אך שלוש שאלות בפרשנות המקרא הטרידו אותו, והוא עלה לארץ ישראל כדי למצוא להן הסבר. הוא הניח שהפרשנות הארץ ישראלית קרובה יותר למשמעות הכתוב, וכדי להתחבר אליה מבחינה נפשית יש לעלות לארץ ישראל.
רבו, רבי יונתן, מכונה בכמה מקומות 'איש הבירה'. במשנה נקרא כך מי שפיקד על כל ענייני בית המקדש שנקרא בירה (תפארת ישראל ערלה פ"ב מי"ב). ואמנם רבי יונתן שהיה אמורא חי שנים רבות לאחר חורבן המקדש, ויתכן שנתכנה כך משום ששלט במכמני התורה כפי שהיה 'איש הבירה' שולט בכל המקומות שהיו תחת מרותו במקדש, ואולי נתכנה כך גם משום שמחשבותיו ודיבוריו היו על העת שייבנה כבר המקדש (הבירה). ובענין זה נרחיב לקמן.

 אם בישראל
ר' שמואל התקשה בביאור הכתוב "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". ויתכן שר' שמואל סבר שדבורה מתייחסת לדבר שאינו קשור למלחמה שהיא קראה לצאת אליה, אלא לעצם הופעתה הנבואית. ויתכן שיש לפרש 'פְּרָזוֹן' בדומה לכתוב "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת ד' לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר ד' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל א ג, א). וביאר שם מלבי"ם: "שהשפע מהמחזה האלקית לא מצאה פרץ לשטוף ולהגיר שפע מימי הקדש, עת מצאה פרץ קטן שהוא שמואל שהיה מוכן אל השפע". השרשים פר"ץ ופר"ז דומים ובעלי משמעות דומה, ואפשר לפרש ש'פְּרָזוֹן' הוא 'פרץ קטן' שיקבל את הנבואה, ודבורה אומרת שבתקופה שקדמה לה חדלו הנביאים (פְּרָזוֹן'), והשינוי חל בעת שהיא קמה לנביאה. ובהמשך לכך היא משתבחת בעצמה שהיא קמה לנביאה משפיעה. ומשמעות 'אֵם בְּיִשְׂרָאֵל' דומה לכינוי שמכנה יואש מלך ישראל את אלישע הנביא "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב יג, יד). ואלישע מכונה שם 'אב' משום שהיה נביא שהשפיע בישראל, ואף דבורה היתה נביאה שהשפיעה בעם ישראל ולכן ראוי לכנותה 'אֵם בְּיִשְׂרָאֵל'.
מאידך, ר' יונתן שחי בארץ ישראל נקט בגישה שיש להשתדל ולבאר את התנ"ך ככל האפשר בצמידות למילים כפי שהן מוזכרות בתנ"ך במקומות אחרים, ולכן את המילה 'פְּרָזוֹן' יש לפרש מהשורש פר"ז וכפי שהוא מופיע בתנ"ך ביחס למקומות יישוב ולא בענייני נבואה. ולפיכך משמעות המילה 'פְּרָזוֹן' היא עיר קטנה שבדרך כלל אינה מוקפת חומה, וכפי שמוזכר בכתוב "כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד" (דברים ג,ה). בזמן סיסרא הערים האלו חדלו להתקיים בישראל משום שהן נפגעו מהפשיטות של הגדודים שלו, אך לאחר שדבורה התנבאה וקראה לצאת למלחמה ובני ישראל נלחמו וניצחו את סיסרא וצבאו הן חזרו להתקיים. ור' יונתן מבאר שבהמשך הכתוב דבורה מוסיפה שהערים האלו אף התפתחו והפכו ל'אמהות'.
לשיטתו יש לבאר את צמד המילים 'אֵם בְּיִשְׂרָאֵל' באופן שהוא מוזכר במקום אחר בתנ"ך. כאשר יואב צר על העיר שבה הסתתר שבע בן בכרי אמרה לו האשה החכמה "...אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ד':" (שמואל ב כ,יט), וביאר שם במצודות ש'אֵם בְּיִשְׂרָאֵל' היא "עיר גדולה אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה"¹. ודבורה משתבחת שמאז הנצחון על ברק, חזרו בני ישראל לגור בערי הפרזות, והערים הפכו לערים גדולות שיש להן כפרים שמסופחים אליהן, והיינו שהערים האלו הפכו ל'אמהות'. יתכן גם לומר, שלדעת רבי יונתן שחי בארץ ישראל, התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל חשובה יותר מאשר הופעת נביאים משפיעים , משום שהיא שלב בסיסי וראשוני בתקומת עם ישראל, ולכן מן הסתם לכך כוונת דבורה הנביאה, ולא להופעת נביאים במדרגה גבוהה של נביאים משפיעים.

 כי מרדנו בו
שאלתו השניה של ר' שמואל היא שאלה אמונית. בתורה משמע שסליחה מתקבלת לאחר תפילה או בשילוב של תפילה והצגת זכויות. כמו בתפילת אברהם על סדום שבמהלכה חיפש אברהם זכויות של צדיקים כדי שיסלחו לכולם בעבורם, וכמו בתפילות שמשה מתפלל על ישראל ובהן הוא מזכיר את הזכויות של האבות הקדושים כדי שכשכר על אותן זכויות יסלחו לבניהם. הכתוב 'לַד' אֱלֹקֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ' מופיע כחלק מתפילת דניאל לד' שיסלח לישראל, ולכן ר' שמואל מפרש גם את הכתוב הזה כבקשת סליחה, והוא אינו מבין מדוע לא מוזכרות בו זכויות המצדיקות לסליחה, אלא אדרבא עוון של מרידה.
ור' יונתן ביאר לו שבתוך תפילה משולבים דברי שבח לד', והכתוב הזה משבח את ד' שסולח לנו ומשפיע לנו שפע למרות שמרדנו בו. והמילה "כִּי" מופיעה במשמעות של "אַף כִּי" (= אפילו). אך ר' שמואל התקשה לקבל הסבר זה ושאל "ראית מימיך שמורדין במלך, והוא מספיק להם מזונות?!". ר' שמואל בא מבבל והכיר את המציאות שבחוץ לארץ שבה מלכי הגויים הם אכזריים, ומי שמרד בהם וודאי שאינם מספקים לו מזונות. והוא הניח שיש לדמות את סדרי ההנהגה של הקב"ה לסדרי המלכויות שהכיר. אולם ר' יונתן ביאר לו שהקב"ה נוהג בחסד שכזה ואפילו שאין מלכי הגויים נוהגים בו. וכן מצאנו בתפילת הלויים המוזכרת בספר נחמיה, שבתוך תפילתם הם משבחים את ד' שלמרות שבני ישראל מרדו בו ועשו את העגל, ד' המשיך להוריד להם את המן. וניתן לומר שהיהודים שחיו בחוץ לארץ שם 'דינא דמלכותא דינא', דימו את הנהגות ד' להנהגות מלכי הגויים שאותם הם הכירו. ומאידך, ר' יונתן והיהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון כובש שאותו הם שנאו, לא טעו לדמות את הנהגות ד' להנהגות מלכי הגויים.

שיטת חוץ לארץ ב'רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף'
שאלתו השלישית והאחרונה היתה בענין הכתוב "וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף". שמעי בן גרא היה משבט בנימין, ותמוה מדוע הוא מתאר את עצמו בתור 'רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף'. בבבל הסבירו שהמילים האלו הן תואר שמציע שמעי לדויד. אחי יוסף שהם רוב בני ישראל ייצגו את 'שיטת הגמול', יוסף הביא את דיבתם 'רעה' אל אביהם והם גמלו לו על כך 'רעה' ומכרוהו למצרים. לאחר מכן כשנאלצו לרדת למצרים הם חששו שלאחר מות אביהם יגיע זמנו של יוסף לגמול להם 'רעה' על ה'רעה' שעשו לו: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ".ֹ אולם יוסף הצדיק נהג באופן אחר "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם...". כלומר, יוסף שובר את מעגל 'שיטת הגמול', ואומר שבדיעבד יש לראות את המעשים הרעים שעשו בני האדם בתור מעשים שנעשו על ידי הקב"ה, ולכן אין להעניש עליהם. כלומר, את שיטת אחי יוסף שהם רוב בני ישראל וניתן לכנותם 'בית ישראל', ניתן לכנות בשם 'שיטת הגמול', ואילו את שיטת יוסף וממשיכי דרכו שמוחלים על הרעה שנעשתה להם ניתן לכנות שיטת 'בית יוסף'. ולאור הסבר זה פירשו בבבל ששמעי בן גרא נקט בשיטת 'בית ישראל', הוא גמל רעה לדויד וזרק עליו אבנים וקילל אותו משום שנראה לו שדויד עשה רעה לבית שאול ומלך תחתיו. ושמעי מציע לדויד לשבור את המעגל הזה, ושדויד יהיה ראשון לעבור לשיטת 'בית יוסף' ולמחול לו. 

שיטת ארץ ישראל ב'רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף
ר' יונתן שיבח את החכמה שבאופן הבנת בני בבל את הכתוב, אך הציע "שמעו דבר גדול". בדרך כלל 'בית יוסף' הוא כינוי לשבט אפרים ומנשה, ולאחר התפלגות ממלכת ישראל זהו כינוי לכלל השבטים שבממלכת אפרים, אך פעמים שזהו כינוי לכלל ישראל וכמו שמצאנו במזמור שחיבר אסף בימי דויד (תהלים עז, טז): "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה". ואמרו על כך בתלמוד (סנהדרין יט,ב): "יעקב ילד ויוסף כילכל, לפיכך נקראו על שמו". ונראה שאסף הזכיר את העובדה שיוסף כלכל את האחים כדי להרבות בזכויות ישראל, שיוסף הטיב להם וכלכל אותם למרות שגמלו איתו רעה, וכל ישראל למדים ממנו. אסף נוהג באופן דומה במזמור נוסף (תהלים פ):

"לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: ... ד' אֱלֹקִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: ..."

ברור מן המזמור שאסף מתפלל לישועה כללית של כלל ישראל, אך הוא מכנה אותם כאן בשם "יוסף", וכן בשם "אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה". כינויים אלו מתאימים להופעה נחותה יותר של עם ישראל, הופעה שאינה בתפארת רוחנית אלא הופעה גשמית של צבא ונצחונות צבאיים. אך ד' מתגלה גם באופן הזה, ולכן ד' נקרא במזמור הזה ארבע פעמים בשם "אֱלֹקִים צְבָאוֹת", וברור שההתגלות של ד' בתוך עם ישראל מתגלה באופן מלא כאשר הצבא של ד' מלא וכל השבטים קיימים בו, ולכן הכינויים "יוסף", וכן "אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה" מתייחסים לכל עם ישראל.
לדעת ר' יונתן כך יש לפרש גם את הכתוב בעמוס "אוּלַי יֶחֱנַן ד' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף", רבים מן המפרשים ביארו שהכינוי "שְׁאֵרִית יוֹסֵף" מתייחס לממלכת אפרים שהמלך שלה היה מצאצאי יוסף. אך לדעת רבי יונתן כיוון שמוזכר בכתוב "אֱלֹקֵי צְבָאוֹת" ברור שהכינוי "שְׁאֵרִית יוֹסֵף" מתייחס לכלל ישראל, והם נקראים על שם יוסף. ור' יונתן מעדיף להזכיר את הכתוב הזה שבנבואת עמוס משום שיש בו בקשה שמופנית כלפי ד' לחון את כלל ישראל המכונים 'יוסף', ובקשה דומה היפנה אז שמעי לדויד לחון את כלל ישראל שנקראו על שם יוסף. האופן שבו ינהג דויד בנציג הראשון של כלל ישראל שפנה אליו בבקשת סליחה, ישפיע גם על האחרים האם לחזור ולחבור לדויד, או להתרחק ממנו.

 האופי הכללי של שיטת ארץ ישראל
ר' יונתן לא הגדיר את הפירוש שלו כ'פירוש אחר' אלא כ'דבר גדול', הוא הסכים עם הפירוש שפירשו בחוץ לארץ על מעלתו הגדולה של יוסף שלא נהג במידת הגמול והוא הגדיר אותו כ'יפה'. אך ביחס לפירוש שלו זהו פירוש 'קטן'. בחוץ לארץ פירשו את הביטוי 'רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף' כמתייחס למתח שבין דויד לשמעי, וזהו פירוש 'פרטני' שמתייחס ל'פרט'. שמעי בן גרא היה במצוקה, והוא ביקש מדויד מחילה, ולשם כך הזכיר שמעי את 'יוסף'. מאידך בארץ ישראל פירשו את הביטוי 'רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף' כמתייחס למצוקה שכלל ישראל היה נתון אז באותה שעה, האם לחזור ולהיות תחת מלכות דויד, או להמשיך בנתק בינם ולמצוא מישהו אחר שינהיג אותם.

 וכך היה גם בענין השאלה השניה, בבבל הכירו את הנהגת המלכים, וברור שמלך גוי לא יפרנס את מי שמרדו בו. והם הניחו שהמלכות שבשמים פועלת בדומה למלכות שבארץ (כמבואר במסכת ברכות [דף נח,א] "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"). לאור זאת הם הבינו שהאמור בנחמיה 'וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם', מתייחס לרוב הימים שהיו ישראל במדבר, אך לא ביום שעשו את העגל עצמו ומרדו בד'. ובא ר' יונתן וביאר לו שיש להבין את הכתוב כפשוטו, וד' לא מנע את המן מישראל גם ביום שעבדו לעגל. ועל כך משבח שם הכתוב את ד'. זו הבנה 'גדולה' יותר בחסד של ד', והבנה זו ניתן להסכים עימה כאשר חיים בארץ ישראל וכן מצאנו שידוע היה בין הגויים "כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם" (מלכים א כ, לא). ולכן עלה ר' שמואל לארץ ישראל כדי לשמוע את ההבנה הזו מרבי יונתן וכדי להפנים אותה בקרבו.

 וכך הוא גם בענין הפירוש של 'פרזון' ושל 'אם בישראל'. נראה שלפי הבנת חוץ לארץ 'פרזון' הוא כינוי ל'נבואה' שחדלה, ודבורה מציינת שמצב זה השתנה כאשר היא קמה ל'נביאה משפיעה' ('אם בישראל'). אמנם זו הבנה 'קטנה' ולפיה דבורה מייחדת את הכתוב הזה כולו אליה באופן פרטי. לפי הבנת תורת ארץ ישראל, דבורה הזכירה אמנם את עצמה במפורש באמצעו של הכתוב, אך יש להבין את תחילת הכתוב וכן את סופו כמתייחסים לכלל ישראל. ולכן 'פרזון' שבתחילת הכתוב מתייחס לערים הפרוזות שחדלו להתקיים מפחד גדודי סיסרא. ואת סופו של הכתוב יש לייחס גם כן לכלל ישראל, ולבאר שבעת שחל מהפך של גאולה הוא  צריך להתבטא לא רק בשיקום וחזרה למצב הקודם, אלא בגידול ושיפור של המצב הקודם. ולאחר הניצחון על סיסרא הערים הפרוזות התפתחו ונהיו לערים ראשיות שיש להם כפרים סמוכים (אמהות בישראל).

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שתורת ארץ ישראל מפרשת את הכתובים במבט כלל ישראלי ובאופן שמגדיל את חסדי ד' עימנו.
___________________________________________
 1 ובדומה מצאנו שהכתוב בירמיהו (טו, ח): "עַל אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם" התפרש ברש"י "עַל אֵם - על ירושלים שהיתה עיר ואם בישראל".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר