שנת תשפ"א | שבת פרשת חיי שרה

הלכה פסוקה: אדם שחזר בו מהבטחתו להעביר את שכרו לעמותה

תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

ארץ חמדה גזית ירושלים / אדר א' תשע"ו / תיק מס' 76002

דיינים:
הרב משה ארנרייך, הרב דניאל מן, הרב מבורך טויטו

המקרה בקצרה:
התובעת היא עמותה המפעילה גרעין תורני, הנתבע הוא תושב העיר שמוסר שיעורים, ובנוסף גם עובד עבור התובעת. הנתבע מקבל מגורם מסוים כסף כשכר על שיעורים שהוא מעביר ובין הצדדים מחלוקת למי הכסף אמור להגיע.
לטענת התובעת השכר שקיבל הנתבע הוא בסך 12,000 ₪, 6,000 עבור תשע"ה, ועוד 6,000 ₪ עבור תשע"ג-תשע"ד. לטענתה, השכר מגיע לה משום שהיה בין הצדדים הסכם שקבע שעל הנתבע להעביר את הכספים אל התובעת.
לטענת הנתבע השכר שקיבל הוא בסך 3,700 ₪ בלבד, והוא מגיע לו. לטענת הנתבע הוא אכן התכוון לתת את הכסף לגרעין, אלא שאין תוקף מחייב לכוונה זו משום שהגרעין לא נחשב להקדש, ולכן אמירה אינה יוצרת התחייבות. בנוסף הסכמתו לתרום את הכסף היתה על דעת זה שישררו בין הגרעין לבינו יחסים תקינים, ובסופו של דבר זה לא מה שקרה.

פסק הדין:
הנתבע פטור מלשלם לתובעת תשלום, ראוי שהנתבע יחשוב האם עליו לשלם חלק מהתשלום לתובעת.

נימוקים בקצרה:

1. תוקף אמירת הנתבע שייתן את הכסף שיקבל לתובעת
הרמב"ם (מכירה פרק יא, הלכה טו) והשולחן ערוך (חו"מ מ, א) מונים שלוש דרכים שבהם אדם מתחייב בדיבור בלבד: א. כשאמר לשני אנשים להיות עדים על התחייבותו. ב. כשהתחייב בשטר. ג. כשהודה על קיומו של חוב בשטר. במקרה דנן, התחייבות הנתבע לא נעשתה באחת משלוש דרכים אלו, ולכן היא לא חלה.
בנוסף אין לראות את התחייבות הנתבע כהתחייבות שבין מעסיק ועובד, שחלה בלי מעשה קניין (שולחן ערוך חו"מ שלג, ב) משום שתביעת התובעת לא התבססה על יחסי עובד ומעביד, לכן אין אמירת הנתבע מחייבת.

2. השפעת ההתנהלות של התובעת בעבר על ההתחייבות
התובעת טוענת שכיון שבגרעין נהוג שההתחייבויות הן בעל פה, הרי שהן מחייבות גם באופן זה. בגמרא (בבא מציעא עד ע"א) נאמר שבמקום בו יש מנהג לקנות במעשה קניין שאינו מופיע בהלכה, הרי שיש תוקף למעשה קניין זה, וכך גם נפסק בשולחן ערוך (חו"מ רא, א). אלא ששם מדובר במקרה שזהו מנהג המדינה, ולא באופן שכך נהגו אנשים מעטים השותפים בגרעין. בנוסף, לא ניתן לקנות בדיבור בלי מעשה, ולדעות מסוימות ניתן לעשות כך כשכל עם ישראל נוהג כך, מה שלא קיים כאן. לפיכך, טענה זו נדחתה.

3.  חיוב מדין הסתמכות
התובעת טענה שהיא התכוונה לממן העסקה של אדם אחר, מהכסף שאותו יעביר לה הנתבע. במקרה של אדם שגרם לחברו הוצאות על סמך אמירתו שהוא יבוא אחריו לבית הדין במקום רחוק, כתב הרמ"א (חו"מ יד, ה) שיש לחייב את האומר בהוצאות שהוציא חברו.
אולם, במקרה זה, נראה שאין מקום לחיוב. זאת, משום שהסתמכות מוגדרת כתביעה נזיקית (עיינו פד"ר ג, עמ' 28-34) וממילא במקרה זה בו לא נגרם לנתבעת נזק התובע פטור. שהרי התובעת מודה שהיא העסיקה עובד שנתן לה תפוקה, אלא שהיא חשבה שכספו של הנתבע יגיע אליה וממנו ישולם הכסף. לפיכך, הנתבע פטור גם מעילת ההסתמכות.

4. חיוב מדין ערב
בשולחן ערוך (חו"מ קכט, ב) נפסק שאדם יכול להתחייב מדין ערב. לכאורה, היה מקום לראות את התחייבות הנתבע להעביר כספים לנתבעת שמיועדים לעבודת אדם אחר, כהתחייבות דומה. אולם, בית הדין הכריע מכמה סיבות שבמקרה דנן אין דין ערבות:
1. התובע התחייב בלשון תרומה, שאינה לשון ערבות מובהקת, ולכן אין להוציא ממנו מספק.
2. על מנת שאדם יתחייב מדין ערב, צריך שיהיה ברור שהמלווה פעל בעקבות הסכמת הערב להתחייב, במקרה זה, לא הוכחה רמת הקשר בין הכסף שהובטח על ידי התובע לבין העסקת העובד על ידי התובעת.
3. ערב לפני מתן מעות – הגמרא אומרת שערב משתעבד דווקא בשעה שהמלווה נותן את המעות ללווה. מדברי שו"ת הרדב"ז (סי' תרסז) נראה שערב שהתחייב לפני מתן מעות אינו מתחייב. במקרה זה, התחייבות הנתבע הייתה לפני שהתובעת סיכמה עם העובד על עבודתו, ולכן אין לראות בנתבע כמי שהתחייב לתשלום שכרו של העובד.

5. האם יש חיוב לנתבע לשלם שלא יהיה "מחוסר אמנה"?
בשולחן ערוך (חו"מ רד, ז-ח) כתב שראוי שאדם יעמוד בדיבורו גם במקרה שלא נעשה מעשה קניין מחייב, ומי שלא נוהג כך הוא בגדר "מחוסר אמנה". אולם, במקרה זה, בגלל שהיחסים בין הצדדים הורעו, הנתבע אינו בגדר "מחוסרי אמנה", וכמו שכתב הרמ"א (חו"מ  רד, יא) שבזמן שהשתנה השער של המוצר הנמכר, אין מחויבות לקנות. הוא הדין והוא הטעם כאשר מערכת היחסים בין הצדדים הורעה, שהחובה המוסרית לעמוד בדיבור – בטלה.

6. האם לאמירתו של הנתבע יש דין של נדר צדקה?
שיטת הרמב"ם (מכירה כב, טו-יז) היא שצדקה היא כמו הקדש, ודי באמירה כדי ליצור התחייבות גם בלי מעשה קנין, וכך פסק גם השולחן ערוך (חו"מ ריב, ז). אלא ששם מדובר על נתינה לעניים, בניגוד למקרה זה שבו גרעין תורני עוסק גם בתחומים אחרים, ולכן אין דינו כדין הקדש. אין זה אומר שאסור לתרום לגרעין ממעשר כספים, אלא שלעניין התחייבות באמירה לא נחשב כצדקה.

7. האם יש בדברי הנתבע נדר למצווה?
בגמרא (נדרים ח ע"א) נאמר שאדם שאומר אשכּים ואשנה פרק זה - נדר נדר לאלוקי ישראל ישנה מחלוקת הפוסקים לגבי דין זה, האם הוא חל גם כשהאדם לא אמר לשון שבועה. מכל מקום בית הדין אינו נוהג לחייב ממון כאשר בסיס החיוב אינו זכות של בעל הדין אלא מדין נדר. ובכל זאת, ראוי שהנתבע יקיים את נדרו, ויצא מכל ספק. דבר זה תקף אך ורק לגבי השנים תשע"ג-תשע"ד, אך לגבי השכר שהתקבל בשנת תשע"ה שאותו הנתבע כלל לא התכוון לתרום הוא פטור לגמרי.

 למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר