שנת תשפ"א | שבת פרשת ויצא

עם יציאתו של יעקב לדרכו הארוכה הוא עוצר בבית אל, לן שם ומקים מצבה (הראשונה מתוך שתיים בפרשתנו): "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כ"ח יח – יט).

ליד מצבה זו הוא נודר נדר: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם כא-כב).

כך גם בפגישתו האחרונה עם לבן הוא חוזר ומקים מצבה נוספת: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:... וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק" (שם ל"א מה – נג).

עם חזרתו של יעקב ארצה (פר' וישלח) הוא מקיים את נדרו ליד המצבה: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל: (שם ל"ה יד – טו).

מיד אחר כך נאלץ יעקב אבינו להקים שוב מצבה: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (שם יט – כ).

מול המצבה של יעקב, שהיא אבן אחת המיועדת לניסוך נסכים לשם שמים, נערם גל האבנים שערמו אחיו של לבן הארמי עובד האלילים. וז"ל הכתוב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" (עיינו ל"א מו) והסביר רבנו בחיי שם:"לאחיו של לבן. וכמוהו: (בראשית מ"ז ג) "ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם", לאחיו של יוסף"(דלא כרש"י ע"פ המדרש).

רבנו בחיי (שם) קושר בין סיפור גניבת התרפים בידי רחל, שכוון כנגד העבודה זרה שהייתה בביתו של לבן, לבין הגל שסימל גם הוא עבודה זרה. לכן, ההסכם בין יעקב ולבן מסתיים בכך שלבן נשבע באלהי נחור - עובד האלילים, ויעקב נשבע בפחד יצחק אביו, שנעקד על מזבח אמונת הייחוד. (עיינו גם בדברי האברבנאל שם).

בעקבות זאת נציע את ההסבר הבא.

יעקב הבין לעומק את משמעות בריחתו לבית לבן אחי אמו. ביתו של לבן היה בית של עובד אלילים, עם כל ההשלכות שיש לכך. זו סכנה רוחנית עצומה. הצבת המצבה בבית אל, משמעותה אני אחזור לכאן וגם בהיותי בחרן, אעבוד רק את הקב"ה אלהי יצחק, ממשיך דרכו של אברהם, הלוחם ללא חת בעבודה הזרה על כל מרכיביה השפלים, כולל הקרבת ילדים. זו גם משמעות העמדת המצבה במעמד כריתת ההסכם עם לבן. יש כאן הכרזה, יש גבול ביננו. אתה איש של תרפים ואנו מאמיני אמונת הייחוד. לכן, בביקורו השני בבית אל, בעת חזרתו ארצה, יעקב מחדש את הכרזתו ושוב מציב שם מצבה.

גם אם יעקב לא ידע על גניבת התרפים בידי רחל, מה שגרם בסופו של דבר למותה בטרם עת, "מזלו חזה". יעקב מושיב ישיבה על קברה ומציב שם מצבה, שמשמעותה הקמת מרכז רוחני, שילמד את אנשי הסביבה את דרכם של אברהם ויצחק - מייסדי אמונת הייחוד (עיינו גם בדברינו לפרשת וישלח תשעו). אין כמו עבודה באמצעות אבן אחת כדי להכריז זאת.

אומנם, לאחר מתן תורה נאסרה העבודה על גבי מצבה, והדרך שנותרה מותרת הייתה בניית מזבח מאבנים רבות - סמל לאיחודו של העם, המורכב משנים עשר שבטים המתלכדים סביב אמונת הייחוד, ובונים חברה המבוססת על דרכו של אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם י"ח יט).