שנת תשפ"א | שבת פרשת וארא

הלכה פסוקה: ספר תורה שנתרם לבית כנסת וניזוק

תקצירים מתוך פסקי דין - רשת בתי הדין 'ארץ חמדה גזית

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / טבת תשע"ה / תיק מס' 73145 

דיינים: הרב עובדיה אחיטוב, הרב סיני לוי, הרב עקיבא כהנא

המקרה בקצרה: התובע הוא תורם של ספר תורה (להלן, הספר), נתבעת 1 היא קהילה שהתובע תרם לה את הספר, ונתבע 2 הוא רב בית הכנסת של נתבעת 1.
הספר הגיע מאירופה והועבר לארה"ב, ומארה"ב נשלח על ידי בן דוד של התובע לארץ. התובע, שהיה אז צעיר לימים, הכניסו לבית הכנסת של נתבעת 1. מאז התובע עבר לעיר אחרת, אך לפני כעשרים שנה הוא חידש את ספר התורה ותיקן אותו. לפני שלוש שנים הגיע התובע לבית הכנסת של נתבעת 1 וגילה כי הספר איננו. לאחר בירורים נאמר לו כי הספר נמכר לסוחר תשמישי קדושה והועבר לחו"ל. הספר הוחזר לארץ, לטענת התובע הספר שהוחזר איננו שלו, וכך סבור גם סופר הסת"ם שתיקן בזמנו את הספר. לפיכך, הוא מבקש שבית הדין יחייב את נתבעת 1 ונתבע 2 להחזיר לו את ספר התורה. במידה ולא ניתן להחזיר את הספר, הוא דורש פיצוי בשווי הספר בסך 40,000 ₪, בנוסף הוא דורש פיצויים על עוגמת נפש בסך 30,000 ₪.
נתבע 2 טען שקראו בספר בעיקר בראשי חודשים, כך שהוא היה מגולל כל הזמן על פרשת פנחס. שנתיים שלפני המכירה, הוא הבחין כי הספר כבר מתיישן, ופנה לתובע ואמר לו שאם הוא רוצה שישתמשו בספר עליו לבצע שיפוץ נוסף. לגבי ספרים אחרים שהשתקע שם הבעלים מהם, פנו אליו בני הקהילה, והוא התיר להם למכור אותם.
נתבע 2 טען ששמע על העלמות הספר לראשונה מהתובע. לאחר בירור שערך הוא הבין כי הספר נמכר בטעות על ידי אדם מאנשי הקהילה. בהמשך הם ביקשו מסוחר הספרים שיחזיר את הספר וכך נעשה, לדעתו הספר שהוחזר, הוא הספר שנמכר והיה שייך לתובע. אמנם, ככל הנראה נעשה חיבור בין יריעות שונות מספרים שונים.
בא כוח הנתבעים הוסיף כי יש לדחות את התביעה על הסף, היות והספר שייך לבית הכנסת ולא לתובע שתרם אותו, ומה שנעשה לטובת התובע נעשה לפנים משורת הדין. הנתבעים טוענים כי אין ראייה בכלל שהספר שייך לתובע, ואולי היה שייך לאנשים אחרים, גם אם היה שייך להוריו של התובע, יתכן ויש להם יורשים נוספים, לכן עליו להציג ייפוי כוח מכל משפחתו. בנוסף לטענתם ספר התורה שהוחזר טוב יותר מהספר שהיה בעבר.

פסק הדין:  ספר התורה שייך לתובע והוא בעליו, הספר שהוחזר הוא הספר שמעורב ביריעות מספרים אחרים. לפיכך, התובע יקבל את הספר שהוחזר ואת הפרש המחיר בין שוויו לשווי הספר המקורי.

נימוקים בקצרה:

1. האם התובע היה הבעלים של ספר התורה?
הנתבעים טענו כי לא הוכח כי התובע הוא הבעלים של ספר התורה, וכמו כן לא הוכח כי הוא היורש היחיד של אביו. בתגובה התובע הציג ייפוי כוח מכל היורשים של אביו, המסמיך אותו לתבוע. לפי הכלל ש"טוענים ליורש וללוקח" (בבא בתרא כג ע"א) הרי שבית הדין טוען טענות לטובת אדם שיש לו חזקה, שהחפץ שבידו הגיע אליו ממי שהיה הבעלים. לכן, כל עוד לא יוכח אחרת התובע הוא הבעלים של הספר שנתרם.

2. למי שייך ספר תורה שנתרם לבית הכנסת?
בשו"ת מהרי"ק (קסא), פסק שספר תורה שנתרם לבית הכנסת נשאר בבעלות התורם, וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קנג, כ). הט"ז (שם, ס"ק טו) הביא תשובת מהרש"ל (טז) שממנה עולה כי אם אדם שתרם ספר תורה ולא התנה שהוא יישאר שלו, אזי הספר שייך לציבור. הט"ז כתב שדבריו חולקים על השולחן ערוך. ומכל מקום נראה מדברי הט"ז שאם בזמן שהתורם נתן את ספר התורה הוא היה מוחזק כשלו, אז הוא נשאר שלו.
הנתבעים טענו כי השולחן ערוך (יו"ד רנט, ב) פסק שלאחר שאדם תרם צדקה לצורך בית הכנסת, יכולים הגבאים לשנות את ייעודו של הכסף לשימוש אחר. הרמ"א (שם) הוסיף שאם יש מנהג שהגבאים יכולים למכור ולשנות את הייעוד של ספר תורה שנתרם, אזי הדבר מותר. מדברים אלו רצו הנתבעים להוכיח, שכל חפץ שאין ודאות שהוא שייך לתורם, הריהו בחזקת הציבור. אלא שבית הדין סבר שדברי הרמ"א אמורים לעניין השאלה האיסורית, קרי, האם מותר להוציא את דמי ספר התורה לחולין, ולא לגבי השאלה למי הספר שייך. כך ניתן להסביר גם את דברי הש"ך (שם ס"ק ו) שכתב בפירוש שספר תורה שניתן לבית הכנסת נשאר בבעלות התורם.
בניגוד לט"ז, הב"ח (שם) ציטט את המהרי"ק (שנפסק בשולחן ערוך) והמהרש"ל (שהובא בט"ז) כמי שאינם חולקים. לדברי שניהם המנהג הוא שקובע מי הבעלים של ספר התורה שנתרם לבית הכנסת. לפיכך, אם אדם ירצה שספר התורה לא יהיה כתרומה, עליו לכתוב זאת במפורש בשטר. הב"ח הוסיף וכתב שבעל חוב של התורם גובה את חובו מספר תורה, אולם נראה שטעמו הוא בגלל שדעת התורם שהמכירה היא בתנאי שלא יגיע לידי עוני. מספר כף החיים (חו"מ קנג, קסב) עולה שלהלכה ספר תורה שנתרם נחשב של התורם.
במקרה זה, התובע קיים את מצוות כתיבת ספר תורה, משום שהוא הגיה אותו (שו"ע יו"ד ער, א), ולאחר מכן הכניס אותו לבית הכנסת. בפסק הדין שפורסם בספר משפטיך ליעקב (א, ג) הביאו שם את דברי התורת חיים שהמקדיש ספר לבית הכנסת, לא יצא ידי חובת כתיבת ספר תורה. לפיכך כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ג, פו) שאומדן הדעת של התורם הוא לא לתת את הספר במתנה לבית הכנסת, על מנת שלא יפסיד את מצוותו. גם בשו"ת אגרות משה (א, נב) כתב שלא הגיוני שאדם יסכים לאבד את המצווה, ולכן גם אם הקדיש, ברור לכל שלא התכוון לכך, אילו היה יודע שהוא מאבד בכך את המצווה.
אלא שבימינו מצוות כתיבת ספר תורה לפי פוסקים רבים מתקיימת בקניית ספרים מודפסים. לכן היו שטענו שכיום אין חזקה שאדם התורם ספר לבית כנסת משאיר אותו בבעלותו. אלא שהאחרונים שהובאו לעיל, חיו בדורנו ולא אמרו כך. בנוסף אדם המשקיע סכומי כסף גדולים בספר תורה, חזקה שעושה זאת כדי לקיים בכך את מצוות כתיבת ספר תורה, ולכן זהו הדין גם כיום.
יש להוסיף על כך שבספר פסקי תשובות (או"ח קנג) כתב שהמנהג המקובל היום כי תורם ספר תורה הוא בעליו. על כן, נראה שספר שייך לבית הכנסת רק במקרה של עשירים התורמים ספרים רבים, או של קהילה שאספה כסף מתורמים רבים לצורך קניית ספר.
המהרי"א הלוי (ב, יט) כתב שהתורם יכול להעביר את ספר התורה לבית כנסת אחר, משום שהספר בבעלותו, ורק אינו יכול למכור אותו, מאחר שהקדישו לבית כנסת. גם הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ז, יו"ד כה) הסיק שיש להחזיר לאדם את הספר אם הוא תובע אותו.
לפיכך, בית הדין נטה לפסוק ככל דעות אלו, אף שהרב אריאל, שדעתו מובאת בסוף הספר משפטיך ליעקב שם, חלק על כך. בכל אופן לא הוכח שיש מנהג שהספר שייך לבית הכנסת, ולכן בית הדין דחה את טענת נתבעת 1. בנוסף, התובע שיפץ את הספר גם לאחר שתרם אותו, וגם הקהילה התנהלה כאילו התובע הוא הבעלים של הספר.

לכן מסתבר שהתובע נשאר הבעלים של ספר התורה גם לאחר שתרם אותו לבית הכנסת.

3. זיהוי ספר התורה שהוצג בבית הדין והחזרתו לקדמותו
על פי הראיות שהובאו, קבע בית הדין שספר התורה שהוצג בפניו, ושהוחזר על ידי הקהילה, הוא ספר התורה שהיה שייך לתובע, אלא שהוחלפו בו יריעות מסוימות. על מנת לתקן את הספר יש צורך בתיקון רציני והחלפת היריעות השונות באחרות. מהשולחן ערוך (יו"ד רפ, ב) עולה כי ניתן להחליף יריעות בספר התורה, אלא שצריך להחליף לפחות שלוש יריעות ביחד, כדי לשמור על המראה היפה של הספר. במקרה זה התיקון לא נעשה כראוי, משום שחלק מהיריעות החדשות פסולות. לכן על הנתבעים לערוך את התיקון בתיאום עם התובע, במידה ויתברר שהתיקון יקר, על הנתבעים לתת פיצוי כספי בשווי הספר. 

למעבר לפסק דין חלקי

ולפסק דין סופי

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר