|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת ויגשהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)מסייע לדבר עבירהעולא במיסקיה לארעא דישראל (כשהיה עולא בדרכו לארץ ישראל) איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה (נתלוו אליו שני אנשים ממקום שנקרא בי חוזאי), קם חד שחטיה לחבריה (עמד האחד על חבירו ורצחו נפש בשחיטה), אמר ליה לעולא: יאות עבדי? (שאל הרוצח את עולא אם נהג כראוי) אמר ליה (עולא): אין (כן), ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דר' יוחנן (כאשר הגיע עולא לארץ ישראל אל רבי יוחנן), א"ל: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה?(שאל עולא אם נהג כשורה כאשר חיזק את ידיו של הרוצח) א"ל: נפשך הצלת (ענה לו רבי יוחנן הרי לא הייתה לך ברירה, זה היה מצב של פיקוח נפש)".
(כב עמוד א). משמע מכאן שאם לא היה חשש לחייו של עולא היה אסור לו להחניף לרוצח. איסור חנופה מופיע במסכת סוטה " אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם, שנא' (איוב לו) וחנפי לב ישימו אף; ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: (איוב לו) לא ישועו כי אסרם " (מא עמוד ב). ומעירים בעלי התוס' (ד"ה כל) במקום "יש לפרש שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כי ההיא דפרק ארבעה נדרים (דף כב.) עולא אזל לארעא דישראל לוו בהדיה תרי בני חוזאי …". מקשה מורינו ורבינו מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל מה היה ספקו של עולא וכי לא ידע שפיקוח נפש דוחה כל האיסורים חוץ משלשה? וכן קשה על בעלי התוס' מה חידושם ברור שבמקום פיקוח נפש הותר איסור חנופה? ומתרץ שעולא חשש כאן מצד אחר והוא חילול השם של אדם גדול וז"ל "כל אי זהירות שגורמת לאחרים ללמוד להקל יותר ויותר הוא בגדר חילול השם…וכיון שנסתפק בזה מצד חילול השם חשש שבכהאי גוונא גם מצד סכנה לא הותר, ד"ונקדשתי" מחייב גם מסירות נפש" (עמוד המיני סי' יא סע' ג ס"ק ח).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
