שנת תשפ"ב | שבת פרשת תולדות
שו"ת במראה הבזק: ענייה לדברים שבקדושה המשודרים בטלפון או אינטרנט
(מתוך ח"י(
בודפשט, הונגריה Budapest, Hungary
אלול תשע"ה
שאלה
האם מי ששומע קדיש וקדושה נאמרים דרך הטלפון או מחשב, מותר לו לענות עליהם?
תשובה
אם יש מניין במקום אחד ומשדרים את התפילה בשידור חי דרך רדיו, טלפון או אינטרנט, לדעת פוסקים רבים השומע יכול לענות אמן אחר הברכות, וכן לענות לקדיש, קדושה וברכו, י"ג מידות וכל דבר שבקדושה.1 ואף שיש חולקים2 רשאי אדם לסמוך על פוסקים אלה.
______________
1כתבו התוספות (פסחים פה ע"ב ד"ה וכן לתפלה; ראש השנה כז ע"ב ד"ה ושמע) שלדעת ר' יהושע בן לוי, אשר פוסקים כמותו, אף אם יש מחיצה מפסקת בין האדם לבין המניין, יכול לענות אחר כל דבר שבקדושה ששומע מהמניין. ועל פי זה נפסק בשו"ע (אורח חיים סימן נה סעיף כ), "היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים".
ובגמרא בסוכה (נא ע"ב) אמרו שבאלכסנדריא של מצרים היה בית כנסת גדול שקולו של שליח הציבור לא היה נשמע בכולו ולכן היו מניפים בסודרים כשהיה שליח הציבור מגיע לסיומה של כל ברכה וברכה כדי שמי שאינו שומע אבל רואה את הנפת הסודר ידע לענות אמן. כאן מבואר לכאורה שלעניית אמן די בידיעה שנאמרה ברכה ואין צורך דווקא בשמיעתה.
על פי זה כתבו כמה פוסקים (אורח משפט או"ח מח; מנחת אלעזר ב, עב; אגרות משה או"ח ד, צא אות ד; יחוה דעת ב, סח;; פסקי תשובות רטו אות ג [אך עיין להלן מה שנעיר על דבריו]) שהוא הדין אם שומע את המניין בשידור חי דרך רדיו או מכשיר אחר, רשאי לענות אחר דברים שבקדושה. ואף שמבואר בשו"ע שלדעת היש אומרים, אם יש דבר טינוף או עבודת כוכבים מפסיק אינו רשאי לענות (ויש לציין שכמה אחרונים נקטו שגם השו"ע מודה לדעה זו - עיין כף החיים שם ס"ק צה; מנחת אלעזר שם; יחווה דעת שם), כתבו כמה מפוסקים אלה שאין זה שייך כאשר הקול מועבר באמצעות גלי הרדיו וכדומה, שאין זה נחשב שהקול עובר דרך מקום הטינוף, וכמו שמסביר המנחת אלעזר:
"גם אם נחמיר כדעת הי"א במחבר, מ"מ הא פסקינן בש"ע בה' ק"ש סי' ע"ט סעי' ג' דכשהיתה הצואה במקום גבוה עשרה או נמוך עשרה אז מותר לקרות לדעת הרא"ש ולדעת הרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה, מ"מ כ' המג"א שם ס"ק ט' דבלילה או מעצים עיניו שרי לכ"ע. וא"כ בנידון הטעלעפאן, כשנחשוב הקול דרך החוטי ברזל למעלה על העמודים שהוא הרבה למעלה מעשרה גבוה באויר שם כשיש טינוף למטה וכיון שהעומד בבית ומדבר וכן השומע בבית אינם רואים כלל הצואה בדרך א"כ הוי מותר לכ"ע גם לדעת הרשב"א, כיון דל"ש בזה ולא יראה ערות דבר, שזהו עיקר טעם הרשב"א ע"ש". (ועיין ביחווה דעת שם טעמים נוספים לזה.)
נדגיש כי אין ללמוד מזה שאפשר גם לצאת ידי חובה על ידי מה שהוא שומע דרך הרדיו או מכשיר אחר (כגון קריאת מגילה או הבדלה וכו'), שכן לעניין עניית אמן די להיות בטוח שבאותו זמן מישהו אמר ברכה או תפילה ולכן אפשר לענות אמן לברכתו או לתפילתו, וכן לעניין דבר שבקדושה די שיש ציבור שאומרים אותו באותו זמן ומתכוון לומר עמהם - אף שאינו שומע אותם עצמם, אך לצאת ידי חובתו, אי אפשר כיוון שהקול ששומעים דרך מכשיר אינו מוגדר קול של האדם עצמו אלא חיקוי מלאכותי (לדעת רוב הפוסקים, ועיין עוד להלן סימן לא בתשובה על שמיעת קריאת מגילה למי שנמצא בבידוד). ועיין בדברי היחווה דעת שם:
"אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. והרי זה דומה למה שאמרו בסוכה (נא:) במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל רב ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי השליח צבור את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והסבירו התוספות שם (סוכה נא:) וכן בברכות (מז ע"א) שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. וראה בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קכד סעיף ח). והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות. והרה"ג רבי יעקב משה טולידאנו בשו"ת הים הגדול (סימן כט) כתב גם כן שיש לחלק בין השומע ברכה מתקליט של גרמופון, שאינו עונה אחריו אמן, מפני שכבר פסק כח האיש המברך שהוא בר-חיובא, והקול היוצא מן התקליט אינו אלא כחיקוי ומעשה קוף בעלמא, ויש להמליץ על זה לשון חז"ל (בבא מציעא נט:) אין משגיחין בבת קול, לבין השומע ברכה דרך הרדיו או הטלפון, שצריך לענות אמן, שאין ריחוק המקום מעכב, ולא עוד אלא שאם כיון המברך להוציאו ידי חובתו ונתכוון גם הוא לצאת ידי חובה, יוצא ידי חובתו בברכה ששומע דרך הרדיו והטלפון. עד כאן דבריו. אולם אף על פי שמצאתי לו חבר בסברא זו שכתב שיכול לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה מחבירו דרך הרדיו, בספר הלכה למשה (סימן ו' ס"ק עב) שכתב, שהשומע קידוש מחבירו בליל שבת ויום טוב דרך הרדיו שהוכן על ידי שעון אוטומטי, (אף על פי שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה) יוצא ידי חובתו, ושכן הדין בשומע מגילה מחבירו דרך הרדיו. אולם לפי מה שנתבאר בדברינו נראה להלכה שאינו יוצא ידי חובתו בברכה זו מכיון שלא שמע הברכה במישרין מפי אדם בר חיובא, אלא באמצעות הממברנא שברדיו, שהוא מכשיר הקולט את קול האדם."
2 לעניין צירוף לדבר שבקדושה יש שחששו להפסק טינוף (ולא סמכו על הסברות הנ"ל) - עיין שו"ת אור לציון (חלק ד - הערות פרק א - דיני סליחות והתרת נדרים הערה ד). ועיין אורח משפט (שם) שאף שסמך על הסברות שאין הטינוף מפסיק (בכלל או בכהאי גוונא על כל פנים) כתב שאין זה אלא אם כבר שמע, אבל לכתחילה "אין כדאי להיכנס בספק זה לשמוע כדי לענות".
ואמנם ביחווה דעת (שם) צירף להקל גם את דעת הגר"א (במעשה רב) שסובר שטינוף כלל אינו מפסיק כשהוא ברשות אחרת (גם בין שני בתים), אלא שמלבד שהדבר שנוי במחלוקת (ועיין בדברי בנו בילקוט יוסף [סימן נו הערה ד] מה שהעיר על ראיית אביו מהמעשה רב).
עוד יש להעיר שביחוה דעת שם לא התיר במפורש אלא עניית אמן וי"ג מידות (שצ"ע אם גדרן הוא "דבר שבקדושה" או שאינן נאמרות אלא עם הציבור מטעם אחר), ועכ"פ אין בהם חשש של הזכרת שם שמים לבטלה, שהרי פסוקים הם (וזה אכן נכון גם לגבי קדושה, ובקדיש - אין שם שמים כלל) ולא מפורש בו להתיר גם בעניית 'ברכו'. והוא עצמו ביביע אומר (א - אורח חיים סימן יט אות יח) כתב שאין לענות קדיש וקדושה אפילו בשמיעה מרם קול (אף ששם לכאורה אין הפסק טינוף אלא שאינו שומע את קולו של המבקך או אומר הקדיש עצמו). ואמנם בהלכה ברורה (לבנו הרב דוד יוסף, סימן נה בירור הלכה לו) כתב שהאמור ביחוה דעת הנ"ל הוא 'משנה אחרונה' ביחס לאמור ביביע אומר, אך (מלבד שסברת היביע אומר אינה גרועה מסברת פוסק אחר גם אם הוא עצמו לבסוף פסק אחרת) ייתכן שאין כאן חזרה או סתירה אלא חילוק בין קדיש וקדושה לאמן וי"ג מידות.
ואף לעניין עניית אמן גרידא - עיין מנחת שלמה (חלק א סימן ט) שסובר שאי אפשר לענות בשמיעה מהרדיו או הטלפון ולדעתו אין להביא ראיה מהמעשה שהיה באלכסנדריא של מצרים (כנ"ל מהגמרא בסוכה) כיוון ששם היה כל הציבור ובכללו המברך והעונים במקום אחד ולכן יכלו לענות גם בלי לשמוע את המברך (ועיין שם שכתב שאולי הוא הדין אם עומדים עכ"פ סמוך לבית הכנסת) כיוון שיש צירוף ביניהם, מה שאין כן השומע ממרחק באמצעות רדיו או טלפון, שאע"פ שיודע הוא שנאמרה עתה ברכה מכל מקום אין שום צירוף בינו לבין המברך.
ועיין עוד באר משה (ג סימן קסו) שגם כן נקט כדבר פשוט שאפילו אמן אי אפשר לענות בכהאי גוונא (ותמיהה גדולה היא על בעל פסקי תשובות סימן רטו אות ג הערה 21 שציין לדבריו בתוך המקורות שהביא למה שכתב שם שאפשר לענות, בעוד הוא חולק על זה, וכן ציין שם לשערים מצוינם בהלכה סימן ו ס"ק ה אף שהמעיין שם יראה שעיקר דבריו הם לפסוק למעשה שלא כסוברים שאפשר לצאת ידי חובה בשמיעה מהרדיו או מהטלפון, ולעניין עניית אמן וכדומה מבלי לצאת ידי חובה לא גילה דעתו אם סובר שבכל אופן רשאי לענות כיוון שיודע שנאמרה עתה ברכה, או לא).
מכל מקום מאחר שיש כמה מגדולי הפוסקים שהתירו, ומסתברים דבריהם, כך פסקנו למעשה.
 לראש העמוד  הדפסת עמוד  שליחת קישור לחבר
|
תולדות תשפ"ב
תולדות תשפ"ב
