שנת תשפ"ב | שבת פרשת וארא

חמדת הדף היומי: מתי התחילו לברך על כל קריאת התורה? / מגילה כא

השבוע נלמד בעזרת השם בדף היומי דינים הנוגעים לקריאת התורה. הגמרא מביאה ברייתא הקובעת כי למרות שבעבר היו רק הראשון והאחרון מברכים על התורה, בימיהם תיקנו שכולם יברכו על התורה גם לפני הקריאה וגם לאחריה, וזאת בגלל גזירה משום "הנכנסין" ו"היוצאין".

א.   האם המברך מוציא ידי חובה את שאר העולים?

הריטב"א (ד"ה תנא פותח) הסביר שעיקר הדין הוא שאדם אחד מברך עבור כולם, משום שיש כאן מצווה אחת שנעשית על ידי כמה אנשים, כמו תקיעת שופר שכמה אנשים מקיימים את המצווה, ואחד מברך עליה עבור כולם, ולא כולם מברכים. אלא ששם לא שייך גזירה משום הנכנסים משום שחייבים לשמוע את כל התקיעות מתחילה ועד סוף על מנת לצאת ידי חובה. מדבריו עולה שהבין שמצוות קריאת התורה של הציבור היא מצווה אחת, ולכן מהדין היה לחייב ברכה אחת לפניה וברכה אחת לאחריה לכל המצווה, כמו בתקיעת שופר שהיא מצווה אחת שמורכבת מכמה תקיעות ובכל זאת תיקנו עליה רק ברכה אחת ולא כמה ברכות. יש להקשות שלכאורה אין הדברים דומים שהרי כאן מראש התקנה היא לברך בכמה אנשים, מה שאין כן בתקיעות שופר שכמובן שהדין הוא שניתן לשמוע את התקיעות מכמה תוקעים, אך אין זו עיקר התקנה כמו בקריאת התורה. אמנם, מדבריו עולה שהעולה מוציא ידי חובתו את כל העולים האחרים בברכתו, כמו בתקיעות שופר, שהברכה עולה לכל התוקעים.

כך גם כתב המאירי שהעולה שמברך צריך להוציא את כל העולים בברכות, וכתב: "שנראה לי שצריך שהקורין האמצעיים יהיו שם מתחלה ועד סוף כדי שישמעו הברכות ויצאו בשמיעתם". ומשמע שאם חלק מהאנשים פספסו את ברכות הראשון, היה עליהם לברך בפני עצמם. כך גם כתב הט"ז (תכח, שלא ראה את דברי המאירי שלא התגלו בימיו) שאם היו רוצים העולים, היו יכולים שלא לצאת בברכת הראשון והאחרון, וכל עולה מברך עבור עצמו. יתירה מכך, אדם שנכנס לבית הכנסת באמצע הקריאה חייב לברך לפני הקריאה, משום שלא יצא בברכת העולה הראשון.

הלבושי מרדכי (הקדמה או"ח) הביא את דעת הבכור שור שחלק על דברי הט"ז וסבר שבזמניהם היה אסור לברך על הקריאות האמצעיות, משום שהברכות הן ציבוריות על כבוד התורה, ולכן אין צריך להוציא בהן ידי חובה. דבריו אלו הם כפירוש השני בר' אברהם מן ההר שחכמים תיקנו ברכה אך ורק לפתיחת העולה הראשון, ולסיום העולה האחרון ולא מעבר לכך.

ב.   קושיה מהוכחת הגמרא על עליית רב לתורה

הגמרא בהמשך (כב ע"א) כתבה שרב בירך לפני הקריאה, ומזה מוכח שהוא עלה ראשון במקום שכהן יעלה, וזו הסיבה שהוא לא בירך, משום שאם היה עולה באמצע, הרי בתקופתו לא היו מברכים. היד דוד והשפת אמת מקשים על כך שלדברי המאירי והט"ז, גם אדם שעולה בעלייה אמצעית צריך לברך אם לא שמע את הברכה מפי שליח הציבור. בברכי יוסף (או"ח קלט, אות ב) תירץ שמבחינה לשונית כיון שכתוב בגמרא שהוא "נקלע" לבית הכנסת, הרי שחייב להיות שהוא הגיע לשם בתחילת התפילה ולא באמצעה.   

ג.    קושיה ממדרש רבה לגבי ברכות על קללות

במדרש רבה (דברים) שאלו האם מותר לקרוא את פרשת הקללות בכמה קריאות וברכות. זאת בדומה למשנה (מגילה לא, א) שכתבה שאין מפסיקים בפרשת הקללות. המהרי"ט (צפנת פענח ראה – דרוש ראשון) הביא את קושיית המהר"י אבולפייה  שברור שאסור לברך על פרשת הקללות, שהרי בזמן המדרש כלל לא היו מברכים על עליות אמצעיות, והקללות אינם עליות ראשונות או אחרונות? על קושיה זו נאמרו כמה תירוצים:

1.   המהרי"ט מתרץ שלמעשה הירושלמי מסתפק האם דין המשנה דומה לזימון של ג' שאכלו שאחד מוציא את השני, או לא, ולכן באמת פרשנות הדין של המשנה שנוי במחלוקת בירושלמי, והמדרש חולק על ההבנה הפשוטה של דין המשנה, וסובר שגם בזמנם כל אחד היה צריך לברך בפני עצמו. הברכי יוסף (שם) כתב שתירוצו דחוק מכמה סיבות.

2.   הברכי יוסף מתרץ על פי דברי הט"ז (שם) שהובא לעיל, שלמרות שבכל התורה ניתן לברך לפניה ולאחריה אם לא רוצים לצאת ידי חובה בברכות הראשון והאחרון, בקללות אסור לעשות כך.

3.   הפני יהושע (מגילה כג ע"א על תוס' ד"ה הני שלושה) כתב שלמרות שלא היו מברכים בזמן המשנה כל אחד ואחד מהעולים, הרי שכן היו אומרים ברכו את ה' המבורך לפני הקריאה. ולפי זה כתב החתם סופר (או"ח א, סו) שהכוונה "אין מפסיקים בקללות" היא לא שכל אחד יברך ברכה לעצמו, אלא שכל אחד יאמר ברכו, שזה היה נהוג גם בזמן הגמרא. אולם הצמח צדק (לובביץ' לה) הקשה עליו שבמדרש משמע שמדובר על הברכות, ולא על אמירת ברכו.

4.   הרב מנשה קליין (בשו"ת משנה הלכות ג, יח) תירץ על פי דברי ירושלמי אחר, שבקללות היה חיוב מיוחד לברך לפניהם ולאחריהם, גם בזמן המשנה, ולכן כתב במדרש שלמרות החיוב העקרוני אין לברך על הקללות בפני עצמן, או להפסיק בהן.

5.   הבאר היטב (או"ח קלט, ה) תירץ שמדובר על בני ארץ ישראל שהיו מחלקים את התורה וקוראים אותה בשלוש שנים, ולכן במציאות הזו, יתכן שהיו מברכים על הקללות לפניהם ואחריהם, ואת זה בא המדרש למנוע. באופן דומה תירץ בתוספות יום טוב (מגילה ג,ו) שבתעניות היו נוהגים לקרוא בקללות לבד ולברך עליהם.

סיכום: בראשונים נאמרו שני פירושים לתקנה הראשונית של קריאת התורה, רוב הראשונים פירשו שהעולים שמברכים מוציאים את שאר העולים, אמנם, יש שפירשו שחיוב הברכה מראש נתקן רק לפני הקריאה ואחריה, לדעת הט"ז גם לעיקר התקנה אם אנשים היו נכנסים באמצע היו חייבים לברך. הפני יהושע חידש שאף שלא היה כל עולה מברך, הרי הוא היה אומר ברכו. לדבריהם יש כמה דרכים ליישב את דברי המדרש על כך שהיו מברכים על הקללות, למרות שהם באמצע פרשה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר