שנת תשפ"ב | שבת פרשת בחוקותי

פרשת השבוע: שמיטה או שביתה? ומה הקשר ל'אוצר בית דין'? (חלק שני)

שנת השביתה מלשון שבת הוא שמה של שנת השבע בפרשת בהר סיני.

הסברנו כי כשם שהשבת מביאה לידי ביטוי את קדושת הזמן, בשנת השבע, המכונה גם שְׁנַת שַׁבָּתוֹן וגם שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (ויקרא כ"ה ד-ה), באה לידי ביטוי קדושת היבול. קדושה זו היא המקור לשיטות הראשונים, שיש מצווה באכילת היבול של שנת השמיטה, מעין אכילה משולחן גבוה. ננסה לברר: מה המקור לכך ששנת השבע מכונה גם שנת השמיטה, ומה מוסיף כינוי זה.

עיון בפרשת משפטים מגלה ניסוח שונה מהניסוח בפרשת בהר. וז"ל הכתוב שם:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כ"ג י – יב). לראשונה מופיע כאן הביטוי שמיטה בצמוד לביטוי נטישה. הביטוי המנוגד לשמיטה ולנטישה הוא האסיפה.

הביטוי שמיטה מופיע גם בהקשר נוסף של שנת השבע, חיוב שמיטת כספים, שמיטת החובות. התורה עוסקת במצווה זו בפסוקים הבאים בפרשת ראה:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיקֹוָק: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים ט"ו א – ג).

שתי מסקנות מתבקשות מיד מקריאת פסוקים אלה. א. הם אינם עוסקים ביבול, שהרי מצווה זו נכנסת לפעולה רק בסוף – מִקֵּץ - שנת השבע – מצווה זו נוגעת להלוואות של כסף  ב. המילה המנחה גם בפרשיה זו היא השורש ש.מ.ט.

הביטוי שָׁמוֹט לעולם משמעותו עזיבה, השמטה, אי אחיזה, לא רק בלשון התורה והנ"ך אלא גם בלשון ימינו - לשמוט הזדמנות או כדור. נוכיח זאת גם מדבריו הכואבים של דוד המלך, הפונה אל הקב"ה בקריאה המבטאת מצוקה נוראית ובקשה לתיקון:

אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיקֹוָק יַאַסְפֵנִי: (תהלים כ"ז ט – י)

הקשר בין הנטישה והעזיבה ברור, כך גם הניגוד בין הנטישה לאסיפה (תודה לידידי הרב זאב ויטמן). אם כך, נוכל לסכם כי השמיטה היא העזיבה של היבול, לעומת הפעולה המבטאת בעלות והיא האסיפה שלו.

נוכיח זאת גם משתי הופעות נוספות:

"וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר" (שמו"ב ו' ו), האחיזה, התפיסה היא הניגוד לשמיטה.

"וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן:...וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ וַיִּשְׁמְטוּהָ" (מל"ב ט' ל – לג). כלומר אל תחזיקוה תעזבו אותה (כדי שתיפול).
אחרי שהבנו מהפסוקים בפרשת בהר כי היבול בשנת השבע - שנת השבתון הוא קדוש, המסקנה ההכרחית היא סילוק בעלותנו עליו. אנו מבינים שאיננו הבעלים של היבול, הוא שייך לקב"ה ולכן עלינו לשמוט את ידינו ולעוזבו. אנו מבינים שלא רק היבול לא שייך לנו, אלא שגם כספנו, שניתן כהלוואה לנצרך, איננו שלנו ואנו מצווים לוותר גם על החובות - לשומטם.  
אם כך, מצאנו את המקור בכתוב (לא רק בתוספתא) לפעולותיו של אוצר בית דין. התורה אוסרת על האדם הפרטי להחזיק ביבול השמיטה כבעלים. לעומת זאת, בית הדין חייב לדאוג שכלל הציבור יהנה מיבול זה. ההנאה היא משולחן גבוה. הקב"ה מזמין אותנו בשנת השבע, לאכל מטעמים הקדושים בקדושת שביעית, ולקיים את המצווה של וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה. לאכילה מיבול שביעית באמצעות "אוצר בית דין" יש יתרונות אדירים על פני כל דרך אחרת. מה שמכונה שמיטה לחומרא, איננו דרך לשמור שביעית אלא דרך לעקוף שביעית. פעמים רבות דרך זו מחזקת את אויבינו באופן ישיר או עקיף, ופוגעת בחקלאות ובפרנסתם של מי שזכו להוציא את פירותיה הקדושים של ארץ הקודש. היתר המכירה הוא אומנם הכרח בל יגונה, אבל גם הוא "כביש עוקף" שביעית. צריך להתפלל שהיתר זה, שהוא זמני ובדיעבד גמור, יעבור מן העולם בקרוב.

זו השמיטה השניה שמכון "ארץ חמדה" פועל עם "שנת השבע" בחלוקה של פירות שביעית, באמצעות "אוצר בית דין", במחירי עלות בלבד. ניתן לקבל פירות שביעית בתחנות החלוקה, בפיקוח אוצר בית דין, ובליווי הלכתי של "ארץ חמדה" בתמורה לעלות בלבד. (השבוע החלה חלוקת האפרסקים).

להרשמה באתר של משנת יוסף https://mishnatyosef.org/login
 יאכלו ענוים וישבעו, ויתקדשו בקדושתה של שנת השבע. 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר