שנת תשפ"ב | שבת פרשת במדבר

חמדת שנת השבע: כיצד מפקירים בזמן הביעור

בשבוע שעבר המשכנו את עיסוקנו בחובת ביעור פירות השביעית. הזכרנו שהרמב"ן פוסק שהביעור הוא הפקרת הפירות, כדרך להשיב את הפירות אל החברה. רוב הפוסקים פוסקים כדבריו. 

הבאנו שם שני סיפורים מהירושלמי (שביעית פרק ט, ד):

רבי יאשיה מורה לרבי יצחק בר רדיפא שיפקיר את פירות השביעית שלו בפני שלושה חברים, שיכול לסמוך עליהם שלא יקחו את הפירות לעצמם. 

תושבי קפודקיא היו פחות חברתיים. הם שאלו את רבי אמי מה לעשות, מכיוון שאין להם שלושה אנשים שהם סומכים עליהם. רבי אמי הורה להם להפקיר בשוק כאשר אנשים אינם נמצאים בקרבת הפירות. 

הפרשנים חולקים ביחס לסיפור השני.

הלכה פשוטה היא שהפקר צריך להיעשות בפני שלושה. האם במעשה השני, בו הפקירו את הפירות בשעה שהשוק היה שומם, ההפקר לא נעשה בפני שלושה? 

החזון איש (שביעית סימן יא אות ז) מסביר שהכוונה היא שהאדם מגיע לשוק בשעה שאין בו אנשים רבים, וצועק שהפירות מופקרים באופן ששלושה אנשים ישמעו את צעקתו מרחוק. כך הוא מפקיר בפני שלושה שסביר שלא יצליחו לזכות בפירות. 

הגר"א מסביר את הסיפור כפשוטו. האדם יכול להפקיר את הפירות בשוק בשעה שהשוק שומם. הגרש"ז (שלחן שלמה שביעית עמוד רסד) פוסק כדבריו. עולה שניתן לקיים את הפקר פירות השביעית ללא נוכחות של שלושה אנשים, לכאורה בניגוד להלכות הפקר! 

הגרש"ז (שם הערה יז) מציע שני הסברים. הראשון מזכיר שמדאורייתא ניתן להפקיר בנוכחותו של אדם אחד. השמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, יתרה מזו, חז"ל הקלו בהלכות הביעור, באופן כללי (כפי שפירטנו בטור הקודם). לכן לעניין הביעור שבו לעיקר הדין מן התורה. 

ההסבר השני מפורט יותר בדברי הראי"ה קוק (שבת הארץ פרק ז הלכה ג). נרחיב בדברים:

לו יצויר שבשנת השמיטה אדם יודע על פירות הגדלים על עץ בשדה הפקר, ואחרים אינם מודעים לקיומם. האם מוטל עליו לפרסם את הפירות הללו? לכאורה אין חובה שכזו. אסור לו למנוע את גישת האחרים לעץ, אך גם אין לו חובה לפרסם את הפירות. 

למדנו שמטרת ההפקר היא השבת הפירות למצב הראשוני של השמיטה. לכולם ניתנה הזדמנות לקחת את פרי השנה השביעית. כאשר הפירות כלו מן השדה, יש להשיבם לשדה, ולאפשר לאנשים לקחת אותם שנית. אך הבסיס הוא הוצאתם לשדה. 

הנחת הקושיה היא שעיקר הדין הוא ההפקר, ולמדנו על דרכים לעשות את ההפקר בדרך מתוחכמת, באופן שהמפקיר לא יפסיד את הפירות. אך יתכן והתמונה הפוכה: עיקר העניין הוא השבת הפירות למרחב הציבורי, הוצאתם לשדה, גם אם מעשית הסבירות שאחרים יזכו בפירות בפועל נמוכה. לא מדובר כאן בפעולה שביסודה היא פעולה קניינית, אלא השוואת השדה והבית. כאשר כלה מן השדה, יש לכלות מן הבית, ולהשיב את הפירות לשדה. זהו העיקר, לא הקניין. אופן אחר לעשות זאת הוא על ידי מעשה ההפקר. אם אדם מסיר את בעלותו מן הפירות, ממילא אותו העיקרון מתקיים. אך זו רק דרך אחרת להפקיע את הפירות מתודעה שהם "בבית", ולהשיבם "לשדה". הפקעת הבעלות גם מקיימת את הרעיון הזה, אך הרעיון הבסיסי הוא השבת הפירות לשדה. לכן, בדומה לאותו עץ בודד שאיש אינו יודע על קיומו, ובכל זאת פירותיו קדושים בקדושת שביעית, כך האדם יכול לייצר את אותו המצב: לקחת את הפירות לשדה, לרשות הרבים, למרחב הציבורי, ולהכריז שכל הרוצה ליטול יבוא וייטול, גם אם באותו רגע אין שם אנשים אחרים. בכך הוא מקיים את השבת מצב השמיטה לפירות. ההפקר, כאמור, זו רק שיטה חלופית להגיע לתוצאה דומה, אך לא עיקר העניין.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר