שנת תשפ"ב | שבת פרשת במדבר

² מתי לא שייכים החשש של שמא תיפסק הרצועה והטעם של כבוד הציבור

הערוך השולחן כותב (סימן קכח סעיף יב) שבנעליים שאינן מעור ואין בהן רצועות (או שרוכים) לא שייך החשש של הגמרא שמא תפסק הרצועה.

בספר ברכֹת הורי (סימן ה סעיף א, עמ' עא) כותב, "ויראה שנעלים וסנדלים המצויים בינינו, אפילו יפסק שרוך או רצועה אין גנאי כל כך, ולכן אם עשויים מעור, אסור; ואם משאר מינים, מותר". הוא מסביר שם (בהערה ז) "דמנעלים וסנדלים שאסרו חז"ל היו עשויים כך שאם היתה נפסקת רצועה היה מתפרק כל מעמד הנעל והסנדל והוי גנאי גדול, משא"כ בתי שוקיים אפי' תפסק רצועה עיקרם נשאר על עומדו ורק מקום הקשירה ניתק". (ויש להעיר שסברא זו דומה לחילוק שחילק הבית יוסף בין רצועות של נעל לאלה של בתי שוקיים.) ולכן מסיק שרק בנעלי עור יש לאסור משום 'לא פלוג', אבל בשאר נעליים אין לאסור.

וכבר קדמו בסברא זו בספר בני ציון (לרב בן ציון הכהן ליכטמן, או"ח קכח, ה ס"ק ז ד"ה והנראה).

אך מכל מקום בנעליים שהולך איתן ברחוב, שייך לאסור מן הטעם השני של כבוד הציבור, כמבואר במ"ב שם (ס"ק יח). אבל בנעליים שלא רגילים ללכת בהן ברחוב, כך שלא יהיה עליהן טיט, הנימוק של כבוד הציבור לא יהיה שייך.

לפי זה יוצא שלכאורה יש מקום להתיר לכהן לעלות בנעליים שאינן עשויות מעור (גם אם יש להן שרוכים), במקום שאינו הולך איתן ברחוב.

[גם יש לדון אפילו בנעליים אשר כן הולך עמהן ברחוב, כאשר מקפיד שיישארו נקיות. כמובא למעלה, הפרי חדש כתב (ס"ק ה), "אם מהלך בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד ציבור". משמע שכל נעל שהולך בה בשוק אסורה מצד כבוד הציבור. אבל כאשר הפרי מגדים מביא את הפר"ח הוא מתבטא (אשל אברהם קכח, ה), "אם הולכין בשוק בבתי שוקיים אלו "ומטונף" אסור בלאו הכי". יש לעיין האם התכוון שהאיסור מצד כבוד הציבור הוא דוקא אם הנעליים הן מלוכלכות בפועל (וראה בברכֹת הורי שם הערה ט שמציין דיוק זה ודן האם הוא מוכרח). מעין כך כאשר המשנה ברורה (ס"ק יח) מביא את הפר"ח הוא מתבטא, "ומ"מ בבתי שוקיים שלנו... שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור", ויש לעיין שמא גם לדעתו האיסור הוא רק כאשר רגילים לדרוך עם הנעליים בטיט, אבל אם מקפידים שהנעליים לא יתלכלכו יהיה מקום להקל. וראה עוד שם בספר בני ציון (בסוף הס"ק) שמציע שבכלל אין בעיה של כבוד הצבור בזמננו בעלייה לדוכן בנעליים, הואיל ובזמן הזה הנעליים הן תמיד מגולות גם מבלי שמגביהים את הידיים. (אכן יש לעיין בדבר אם הפגיעה בכבוד הציבור היא בעצם חשיפת הנעל המטונפת בציבור, ולא התייחדה נשיאת כפיים אלא בעניין זה שבעת נשיאת הכפיים אכן מתגלה הנעל בגלל הגבהת הידיים, ולפי זה אכן יש לומר שבזמננו אין נשיאת הכפיים מוסיפה דבר לפגיעה בכבוד הציבור, או שהפגיעה בכבוד הציבור היא בברכתם ע"י הכהן בעת שרגליו מטונפות, וההסבר בדבר הגבהת הבגדים ע"י נשיאת הכפיים אינו אלא הסבר מדוע אכן קיימת בכך פגיעה כזו למרות הבגדים הארוכים שהיו נהוגים בזמנם, אך גם בזמננו כשאין נשיאת הכפיים נצרכת כדי להביא לגילוי הנעליים קיימת הפגיעה בכבוד הציבור בברכתם ע"י כהן זה, אע"פ שגם ללא הברכה נעליו מגולות. ואכן מדברי עולת תמיד ושיירי כנסת הגדולה [הובאו גם בפרי חדש ובמשנה ברורה ס"ק טו] שלמדו מדין זה שגם כשחולצים את הנעליים יש להצניען מפני כבוד הציבור משמע קצת שהגנאי הוא בעצם גילוי הנעליים, אלא שאפשר שלא אמרו שדין אחד הוא אלא שיש ללמוד את סברת כבוד הציבור מדינא דגמרא לנידונם – בסברא, שהרי גם אם נאמר שהגנאי לציבור שנאמר בגמרא הוא מצד הברכה ע"י כהן הנעול בנעליים מטונפות ולא מצד עצם מציאותן, כשהן גלויות, בבית הכנסת, עדיין יש ללמוד מכך שיש גנאי גם בעצם מציאותן כך, ובפרט שסברא פשוטה היא שנעל מטונפת המונחת גלויה בפני עצמה ניכרת ומאוסה ומגונה יותר כשאדם נועל אותה.)]

היסח הדעת של המתברכים

אלא שיש לדון מטעם אחר, שהואיל ודרך הכהנים היא שלא לעלות בנעליים, העולה בנעליים משנה משאר הכהנים, ושינוי זה יגרום לציבור להסתכל עליו. השו"ע כותב (סימן קכח סעיף ל) שאסור למי שיש מומין ברגליו לעלות לדוכן במקום שנהגו שלא עולים לדוכן בבתי שוקיים, "מפני שהעם מסתכלין בו". ומסביר שם המשנה ברורה (ס"ק קט), "ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה".

משמעות דברי המחבר אלה היא שאמנם במקום שנוהגים לעלות בבתי שוקיים, מותר הדבר; אך במקום שנהגו שלא לעלות בהם, יש איסור בדבר (שהרי אחרת היה לו לכהן בעל המום לעלות עם בתי שוקיים וכך המתברכים לא יראו את מומיו). וכן דקדק בבית הלוי על התורה ('עניינים שונים', בענין 'ברכת כהנים בבתי רגלים'), "דהעם יסתכלו בשינוי זה".

מזה משמע שאין לכהן לעלות בצורה שונה מן הרגיל אם הופעתו המשונה הזו תגרור שימת לב מיוחדת.

במקום שדש בו

בשו"ע שם ממשיך, "ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו". הרי שבמצב כזה "לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם" (לשון המשנה ברורה שם ס"ק קיא). יש לשאול האם במקום שמוכר בו הכהן כנכה שאינו יכול להתכופף לחלוץ נעליו, שמא שם יהיה מותר לו לעלות בנעליים, בדומה לכהן בעל מומים שאעפ"כ מתירים לו לעלות לדוכן אם דש בעירו.

במנחת יצחק (ח"י סימן יא) דן במי ש"יש לו לא עלינו שיתוק ברגליו, ומחמת זה אינו יכול לפעמים להוריד מנעליו בנשיאת כפים", ולעניין עצם דין העלייה לדוכן במנעלים צידד לחבר את הנעליים למכנסיים וכך ייכללו בהיתר של "בתי שוקיים" לכולי עלמא (עיין שם, ואמנם יש מקום לדון בדברים כיוון שהפוסקים שדיברו על בתי שוקיים שמחוברים למכנסיים – נראה שדיברו על בגד שעשוי כך מלכתחילה ולכן אינו מוגדר "נעל" ולא על חיבור מלאכותי של הנעל למכנסיים, ומכל מקום אין זה נידוננו ואכמ"ל) אך אעפ"כ פקפק בדבר מצד זה שגורם שיסתכלו בו והשאיר את הדין בצ"ע. הצד לאסור הוא שלמרות שכהן זה מוכר כנכה, מכל מקום אינו מורגל לעלות לדוכן בנעליים – כלומר שבזה אינו דש בעירו – ועל כן ייתכן שאסור לו לישא את כפיו במצב כזה.

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ב סימן לב) דן לגבי כהן שאין לו רגליים טבעיות ואשר עובדה זו אינה ניכרת כאשר הוא לבוש במנעלים. הוא כותב שמסתבר הוא שהטעם שאסור לכהן לעלות בבתי שוקיים במקום שלא נהגו בהם, אינו מצד שעצם השינוי מהמקובל יסיח את דעת המתפללים, שהרי אין איסור לכהן לעלות בגרביים צבעוניות מחשש שמא השינוי בצבע יסיח את דעת הציבור. אלא הטעם שלא לעלות בבתי שוקיים במקום שלא נהגו בהם הוא מפני שכשיעלה בבתי שוקיים יבינו הציבור שהסיבה שעולה שלא כנהוג היא מפני שיש לו מומים ברגליו, וזהו מה שיסיח את דעתם. ולכן מתיר הגר"מ פיינשטיין, במקום שהכהנים עולים לדוכן עם גרביים, לעלות לדוכן עם בתי שוקיים; שהרי העם לא יחשבו שעושה כך בגלל מומים, הואיל וגם הגרביים היו מכסות את המומים. וכן כאשר הכהן שאין לו רגליים ועשו לו רגליים תותבות, דש בעירו, העלה הגר"מ פיינשטיין להתיר לו לעלות בנעליים לדוכן, שאין בזה חשש שיסיח את הדעת, שהרי הציבור כבר מכירים את מצבו.