שנת תשפ"ב | שבת פרשת נשא שבועות

הלכה פסוקה: מחלוקת בנוגע לליקויים בחבילת נופש

'ארץ חמדה גזית' כפר יונה / אדר א תשפ"ב / תיק מס' 81139

המקרה בקצרה: התובעת הינה חברת נופש, הנתבע הזמין דרכה חבילת נופש לכל משפחתו למשך שלושה ימים, וקיבל הנחה עבור הלילה שלישי. לאחר שהגיע למלון הוא לא היה מרוצה מרמת החדרים וניקיונם. התפתח דין ודברים בינו לבין מנהלי המלון, שהציעו לו חדרים טובים יותר ללא עלות נוספת, והוא ומשפחתו עברו אליהם. לאחר הלילה הראשון, טען הנתבע שארוחת הבוקר היתה לא-אכילה, וביקש לבטל את העסקה ולעבור למלון אחר. הנתבע דיבר עם הבעלים של התובעת ועם נציגת שירות והם הציעו להם לעבור למלון האחר, עד לסיום החופשה, וכך היה.

לאחר סיום החופשה התובעת ביקשה מהנתבע לשלם עוד 3,300 ₪ עבור המעבר למלון השני. הנתבע השיב שהוא סבור שהוא פטור מתוספת תשלום, כיוון שלהבנתו המעבר למלון השני היה במסגרת חבילת הנופש המקורית שסוכמה. יתירה מזו, הנתבע טען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 10,000 ₪ עבור הליקויים במלון הראשון שגרמו לעגמת נפש ולהחמצה של חלק מימי החופשה. לדבריו, עובדי התובעת מכירים אותו מחופשות קודמות והיה עליהם לדעת שהוא מעוניין במלון ברמה טובה יותר מזו של המלון הראשון. לדבריו, אילו היה יודע שיידרש לתשלום נוסף עבור המלון השני, היה מפסיק את חופשתו וחוזר הביתה.

התובעת השיבה לטענות הנתבע ואמרה כי במלון הראשון תפוסה מלאה, אולם, רק הנתבעים היו אלו שהתלוננו ובשל תלונתם עזבו את המלון באמצע החופשה. מכאן שהתלונות לא היו מוצדקות.

פסק הדין בקצרה: על הנתבע לשלם לתובעת 2,333 ₪ עבור הפרשי המחירים בין המלונות.

נימוקים בקצרה:

1.   מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים

לטענת התובעת היא מתווכת בלבד בין הלקוח לבין בית המלון, ולטענת הנתבעים התובעת היא זו שאחראית גם על איכות השירות. בית הדין ביקש מהתובעת את ההסכמים עם המלון, אולם אלה לא התקבלו.

בהינתן כך, קבע בית הדין כי מידת האחריות המוטלת על התובעת היא זו שנקבעה ב"תקנות שירותי התיירות", שיש להן תוקף הלכתי. בתקנות נקבע כי על סוכן הביטוח למסור ללקוח בין השאר "מידע שבידי סוכנות הנסיעות שקרוב לוודאי להניח שלו ידע אותו הלקוח היה נמנע מרכישת חבילת התיור". קביעה זו עמדה בתשתית פסק הדין.

2.   האם החופשה במלון הראשון היא בגדר מקח טעות

הנתבעים טענו כי הזמנת המלון הראשון היא בגדר מקח טעות, הגדרת מקח טעות היא (חוקי התורה: מקח טעות עקב אי התאמה סעיף 2) פער באיכות המוצר בין מה שסופק למה שסוכם או למה שמקובל. בנוסף, גם דרישות סובייקטיביות הן עילה למקח טעות (רמ"א חו"מ רלג, א), זאת בתנאי שהמוכר ידע שאלה דרישות הלקוח.

על רקע הגדרות ההלכה החובה החוקית שהוזכרה לעיל סבר בית הדין כי החופשה במלון הראשון לא היתה בגדר מקח טעות, מהסיבות הבאות:

א. הנתבע לא הוכיח כי האיכות של המלון הראשון היתה ירודה באופן אובייקטיבי. אמנם במלון ישן ולא משופץ, אבל לא הוכח שהוא איננו ראוי למגורים.

ב. הנתבעים הם שביקשו להתארח במלון הראשון, ולכן התובעת לא היתה אמורה להעלות על דעתה שהמלון לא מתאים לצרכיהם הסובייקטיביים.

ג.   הנתבע לא הבהיר לתובעת את צרכיו הסובייקטיביים, שהוא מעוניין במלון באיכות גבוהה, ולכן התובעת לא היתה אמורה להעלות זאת על דעתה. אף שהתובע הזמין בעבר חבילות נופש איכותיות יותר הוא עצמו הודה שבחר במלון הראשון בגלל מחירו הנמוך, ולכן היה עליו לדעת שגם איכות החופשה תהיה נמוכה יותר.

לכן טענת מקח טעות והתביעה הנגדית לפיצוי נדחית.

3.   חיוב הנתבעים בתוספת תשלום על החופשה במלון השני – דעת הרוב

התובעת דרשה תוספת תשלום עבור המלון השני, והנתבע טען שהוא הבין שהמעבר למלון השני הוא ללא תוספת תשלום. הוצגה לבית הדין הקלטת שיחה של הנתבע עם נציגת שירות שאמרה לו שכל לילה במלון השני יהיה יקר יותר מהמלון הראשון ומחירו יהיה 650 ₪ או 670 ₪.

למרות זאת בית הדין סבור שהנתבע אינו חייב לשלם את כל סכום זה, וזאת משום שהתובעת לא הודיעה לנתבעים על העלות הכוללת החדשה של החופשה באופן סופי. בגמרא (בבא קמא קיב ע"א) נאמר כי מקרה שבו אדם נהנה מרכוש של אדם אחר מבלי שהיה מודע לכך שהדבר כרוך בעלות (למשל, כאשר חשב שהרכוש שייך לו עצמו) הוא חייב בתשלום עבור ההנאה הממונית, ולא לפי שווי הרכוש. השולחן ערוך (חו"מ שמא, ד) פסק על פי רש"י שהנהנה חייב בתשלום בשיעור שני שליש משווי הרכוש.

בית הדין סבור, על פי הקהילות יעקב (בבא קמא, יח), ששיעור התשלום תלוי בשאלה על מי היתה מוטלת החובה לסכם את שיעור התשלום. במקרה בו זו חובתו של הנהנה, אזי עליו לשלם מחיר מלא, אולם, במקרה בו זו חובתו של המהנה, אזי על הנהנה לשלם שני שליש בלבד.

במקרה זה החוק מטיל את האחריות לסכם את המחיר על התובעת, ולכן על הנתבע לשלם רק שני שלישים מהמחיר כדין "נהנה".

4.   חיוב הנתבעים בתוספת תשלום על החופשה במלון השני – דעת המיעוט

לדעת המיעוט הנתבעים פטורים מתוספת תשלום עבור המעבר למלון השני מהסיבות הבאות:

א. המלון השני שוה לרמת המלון הראשון ולכן הנתבע לא קיבל תוספת הנאה במעבר למלון השני, ולכן אינו חייב בתשלום נוסף.

ב. התובעת היא זו שסגרה את העסקה עם שני המלונות, ולא הנתבעים, ולכן התובעת היא השוכר, והנתבעים הם שוכרי משנה, ועליהם לשלם לתועת רק את מה שסוכם מלכתחילה.

ג.   יש בסיס סביר לומר שהיה מקח טעות בחופשה במלון הראשון, משום שעל סוכן הנסיעות היה לבדוק את איכות המוצר שהוא משווק. מספק לא ניתן לחייב את התובעת בפיצוי ולא את הנתבע בתוספת תשלום.

ד. גם אם אין כאן מקח טעות, ניתן להבין שהסכמת התובעת להעביר את הנתבעים למלון השני היא בגדר פיצוי. אף שנציגת השירות של התובעת הזכירה תשלום נוסף, מה שקובע זה הסיכום עם הבעלים של התובעת שלא הזכיר תשלום זה.

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר