שנת תשפ"ב | שבת פרשת מטות

פרשת השבוע: על נדרים שבועות וכְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה

מילות הספד להאי גברא יקירא, יו"ר כבוד של "ארץ חמדה", ר' קורט גרשון רוטשילד ז"ל

ביום שני האחרון, בשבוע של פרשת מטות ליווינו למנוחת עולמים, ידיד ותיק, חברותא מזה שנים רבות, יו"ר כבוד של "ארץ חמדה" שעלה זך ונקי בשיבה טובה לפני כיסא הכבוד, כדי להמשיך ללא עכבות של גוף וחומר בתפקידיו הכלל ישראליים.

לפני שנים רבות, כשמר רוטשילד ביקש ממני ללמוד עמו פעם בשבוע, הודתי לקב"ה על הזכות הגדולה ללמוד ממנו. כבר אז הוא היה מפורסם, כמי שהקדיש את חייו לחיזוק תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. מאז, ובכל שבוע, הוא היה מגיע ל"ארץ חמדה" (יחד עם ידידו מנוער פיל שוורץ, יבדל לחיים טובים וארוכים), וכשהתקשה בתנועה עוד יותר, היינו מגיעים ללמד יחד בביתו או במשרדו. בשלש השנים האחרונות למדנו כמובן ב"זום". מסירותו ללימוד התורה היוותה דגם ומופת לרבנים הצעירים.

כדי להבין את "מי היה האיש שהיה", נעיין בפסוקי פרשתנו ונשווה אותם, כמנהגנו, גם לפסוק נוסף שעוסק בסוגיא זו.

הפרשיה הפותחת את פרשת מטות מנוסחת בלשון מוחלטת: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק" שמיד מתחלפת לניסוח מותנה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה..." ומסתיימת באזהרה כפולה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל' ב-ג). הכותרת "זֶה הַדָּבָר", מדגישה כמובן כי בסוגיא של דיבור עסקינן. גם בסיום מופיע ביטוי חמור: לֹא יַחֵל.

שני המושגים תופסים מקום מרכזי בפרשיות הבריאה. הדיבור הוא החלק הגופני שמייחד את האדם משאר כל חי והוא קשור לנִשְׁמַת (ה)חַיִּים, שהיא חלק אלוקה ממעל, כמו שמפורש בפסוק: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" ובאונקלוס שם: "ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא" (בראשית ב', ז עיינו גם ברש"י המאריך בדבריו על פסוק זה).

סיפור בריאה זה מסתיים במילים הקשות "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק".

(שם ד' כו, על חומרת הביטוי עיינו ברש"י שם ובחמדת ימים בראשית תשע"ז ובפרשת בלק תשפ"א)

לעומת זאת, בתחילת ספר דברים הכתוב מכריז: "אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (י' כ). הלשון היא מוחלטת, ההמלצה היא להישבע. החשש מפני הסכנה של כישלון בדיבור, בשמירת השפתיים, איננו מופיע כלל וכלל.

מה ההבדל?

המדרש במקום מתרץ: לפני שמגיעים להמלצה "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ", יש לקיים את התנאים המופיעים ברישא של הפסוק: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיה בך כל המידות האלו:

א. אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּירָא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף ....

ב. אֹתוֹ תַעֲבֹד, אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת ...   

ג. וּבוֹ תִדְבָּק, וכי יכול אדם לידבק בשכינה? אלא שתכבד תלמידי חכמים ותהנה אותם מנכסיך.

אם יש בך כל המידות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע" (במדבר רבה פרשה כב סימן א).

ר' גרשון, קורט, היה ירא אלהים. הוא קיים את "אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". ירא במובן זה אין משמעותו 'יראה תתאה' (יראה נמוכה = פחד), משמעותו יראת הרוממות – הכרה בערך העליון של עבודת השם. ירא אלהים באמת, הוא מי שכל רגע ורגע בחייו מנסה לענות על השאלה: מה הקב"ה רוצה ממני, לא מה הקב"ה יכול לעשות בשבילי?

ר' גרשון, קורט, היה ברמה הגבוהה ביותר של ירא אלהים. מעולם לא ביקש דבר בשביל עצמו. הוא קיים את אֹתוֹ תַעֲבֹד,  כהגדרת המדרש: "אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת ...". בכל רגע ורגע בחייו הוא עבד את הקב"ה, בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו. בכל רגע ורגע משמעותו סביב השעון, שלש מאות חמישים וארבעה ימים בשנה, בלי שום חשבון. עייפות לא הייתה שיקול, גם בגיל מאוד מבוגר, אם צריך לעשות עושים. כל אחד ידע שהוא לא הקדיש כלום לעשיה עבור עצמו. הוא מכר, לפני שנים רבות, את עסקיו ומאז היה לו רק עסק אחד: כלל ישראל, ובמיוחד זה שנמצא בארץ ישראל.

ר' גרשון קיים בהידור את "וּבוֹ תִדְבָּק", חייו הוקדשו באופן מלא ושלם, כהגדרת המדרש: 'לכיבוד תורה ותלמידי חכמים ולניסיון ליהנות אותם מנכסיו' ומנכסי אחרים.

דבקות שכזו רואים רק פעם במאה ואחד שנים.

ר' גרשון, בבחירתו, חי חיים שהביאו לידי ביטוי מופלא את הנשמה האלוהית שהקב"ה נפח בו. הוא היה תמיד בבחינת "ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא". לא היה שום חשש בנוגע אליו של לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו עשה!

נסכם את דברינו במקצת שבחו, עליו אמר הכתוב: וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

אנו תפילה כי רבים ילמדו ממעשיו, ומאחלים לכל צאצאיו ולכל אלה שנהנו מדרכו, ללכת בדרכיו ולדאוג שגם בקבר שפתיו ידובבו. אנו ב"ארץ חמדה" מתפללים לקב"ה, שזכותו תעמוד לנו להמשיך בכל מה שהיה יקר לו.

ת  נ  צ  ב  "  ה

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר