שנת תשפ"ב | שבת פרשת מטות

חמדת שנת השבע: הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ

הגיעה חופשת הקיץ, וכמה מבני קהילתי מנצלים את חופשת הלימודים לקיים מצוות כיבוד הורים, מצווה הדורשת מהם לטוס מעבר לים. ושאלה בפיהם: האם מותר להם לקחת איתם מפירות ארץ ישראל?

במשנה (שביעית פרק ו, ה) נאמר: אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ.

מדוע אסור להוציא את פירות השביעית לחוץ לארץ? 

הראב"ד וכן הר"ש משאנץ בפירושם על הספרא מסבירים "ושמא הוי טעמא דאין מוציאין פירות שביעית לחו"ל שלא יתחלפו בפירות חו"ל ויהא נוהג בהם מנהג חולין". 

לעומת זאת, הר"ש משאנץ בפירוש המשנה מפרש שקודשים החייבים בביעור צריכים להתבער במקומם (כך הדין בנותר, קדשים שנטמאו, ושמן תרומה שנטמאה). במקביל לכך, גם פירות השביעית צריכים להתבער דווקא בארץ. 

ערוך השלחן (שמיטה סימן כד סעיף כה) מקשה על שיטה זו: אם הנושא הוא הביעור בלבד, לכאורה אין טעם לאסור את הוצאת הפירות במשך השנה כולה! 

נענה על קושיה זו בשתי רמות: הטכנית והמהותית.

טכנית, הייצוא כיום מהיר מאוד. יבול שנקטף בארץ יכול למצוא את עצמו בחנויות בחוץ לארץ תוך ימים ספורים. אך בזמן שחז"ל תיקנו את התקנה תהליך זה היה יכול לקחת מספר שבועות. אם כך, היבול שהיו מייצאים היה בהכרח יבול שעבר תהליך של שימור לטווח ארוך. אם מדובר ביינות או פירות מיובשים, החשש שהפירות עדיין יהיו בנמצא בזמן הביעור הוא חשש סביר במשך כל השנה כולה. גם אם מייצאים יין בחורף הסמוך לבצירת הענבים, סביר מאוד שהיין יהיה עדיין קיים כעבור חצי שנה, בזמן הביעור. 

מהותית, יש קשר עמוק בין הביעור לבין איסור ההוצאה לחוץ לארץ.

חז"ל למדו את חובת הביעור מהפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". הבהמה מבויתת, ואילו החיה גדלה פרא ובחופש. האדם מלקט ואוגר מספוא לבהמותיו, ואילו חיות אוכלות "בארצך", בחוץ. בשמיטה האכילה משותפת לכולם. כולנו אוכלים יחד. לא ייתכן שיווצר מצב שהבהמות ממשיכות לאכול, עת שלחיות מאכל זה איננו זמין יותר. קל וחומר לבני האדם: לא יתכן שהעשיר יוכל למצוא דרך לאגור יבול ולשמור אותו לשימוש עתידי, כאשר למחוסר דיור אין כבר מה לקטוף. בשלב מסוים, אסור לשמור מפירות השביעית, מכיוון שיש בכך פגיעה בתודעת השותפות של יבול השנה השביעית. 

להלכה אנו פוסקים שהביעור מתקיים על ידי הפקרת הפירות. כאשר היבול כלה מן השדה, אסור לאדם להמשיך לאכול את שאגר. עליו להשיב את היבול לשדה, להפקיר אותו שנית, וכך לייצר (באופן מלאכותי) את המצב הראשוני שהיה עת היבול היה בשדה, מופקר ומזומן לכל. 

את החובה הזאת מוכרחים לקיים דווקא בארץ ישראל. הפקרת היבול בעת הביעור בחוץ לארץ איננה משיבה את המצב הקודם, אלא מייצרת מצב חדש, בו היבול זמין לקהל שונה לחלוטין, הקהל שאינו חי בארצו של הקב"ה. 

נשוב לעצם השאלה:

הוצאת פירות השביעית לחוץ לארץ אסורה. בשבוע הבא נלמד הקלות מיוחדות הנובעות מהטעמים והדיון שלמדנו כאן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר