שנת תשפ"ב | שבת פרשת מסעי

פרשת מסעי, המסיימת את ספר במדבר, מסכמת כמעט את כל התקופה, מהימים בהם החל התהליך של השחרור ממצרים, ועד להגעה לגדות נהר הירדן, מצדו המזרחי מול יריחו, לקראת הקמתה של "מדינת היהודים". בכך גם הושלם השלב הראשון של המבצע שאברהם אבינו החל בו, והוא ייסוד אומה שתנהל את ענייניה הפרטיים והציבוריים בדרך של "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח יט).

כאשר ישראל היו עדיין משועבדים למצרים, הבטיח הקב"ה למשה ואהרון: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:... וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:... וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:... וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה" (שמות ז' פסוקים א – ז).

וכך היה כמתואר בכתוב: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שם י"ב נא), ושוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שם י"ד ח).

ארבעים שנה מאוחר יותר, ספר במדבר מסתיים תוך סיפור יציאת מצרים באותם ביטויים: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: ... וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם... וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר" (במדבר ל"ג א – ג, לט).

בהנהגתם של משה ואהרון, עם ישראל יוצא ממצרים תחת הכינוי צִבְאֹתַי, עַל צִבְאֹתָם, הכתוב מדגיש גם כי הם יוצאים בְּיָד רָמָה. ננסה להבין מה מסתתר מאחורי ביטויים אלה (חז"ל והראשונים התקשו מאוד בביאור ביטויים אלה, מפאת קוצר היריעה לא נרחיב בדבריהם). לפני כן, נפנה את קוראינו היקרים לדברינו בחמדת ימים לפרשת במדבר תשס"ה, שם הסברנו מדוע מודגש בתחילת ספר במדבר, שהעם שיצא ממצרים חנה "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (א'  נב). ביטויים אלה באים להדגיש כי עם ישראל יצא ממצרים וזכה לצאת מהשעבוד ומן המיצר, כדי להקים חברה מסודרת ומאורגנת, שחייה מנוהלים על פי חוק, שכולם שווים בפניו. אם אין סדרי שלטון המבוססים על עקרונות צדק, חייו של הפרט אינם שווים יותר מקליפת השום, וזכויותיו נרמסות ברגל גסה בידי אלימים וליסטים. (עיין בדבריו של הר"ן בתחילת הדרוש האחד עשר וברמב"ם הלכות גזלה ואבדה פ"ה ה"יח).

על כן, לאחר היציאה ממצרים, משה נדרש לארגן את העם לחיים במסגרת מחייבת של חוקים, שמטרתם להבטיח את הסדר הציבורי, וממילא את האפשרות למימוש זכויותיו של הפרט "אִישׁ עַל דִּגְלו". חוקים אלה משתנים על פי הזמן והמקום, ועל כן לא פורטו כחלק מחוקי התורה.

אבל ההלכה מחייבת אותנו לציית ל"דינא דמלכותא", כבסיס לאפשרות של חיים ציבוריים ראויים. לכן נסביר כי גם הביטויים שהערנו עליהם לעיל, המופיעים בחלקו הראשון של ספר שמות, בתחילת סיפור יציאת מצרים, והמופיעים שוב בסיכום תקופת המדבר, באים להדגיש כי עם ישראל יצא ממצרים ועומד להיכנס לארץ כחברה מסודרת. הם מייצגים מלכות שמים, שמשמעותה הוא חברה שחייה על פי כללי צדק וצדקה, ולכן בני ישראל זכאים לכינוי צִבְאֹתַי. הם יוצאים בְּיָד רָמָה בגלוי, מערכת השלטון שלהם, תחת הנהגת משה ואהרון, פועלת בשקיפות. רק כך ניתן להבטיח כי אין משוא פנים ואין פעילות "מתחת לשולחן", הכל גלוי, ניקיון כפיים ציבורי מובטח כערך עליון, ויש מוסדות ביקורת שמאפיינים חברת מופת.

הבה נתפלל כי נזכה להמשיך לבנות את מדינת ישראל, שהוקמה על ידי העם

שחזר מן המיצר ועלה לארץ ישראל, אחרי למעלה מאלפיים שנות גלות.

דווקא בימי בין המצרים צריך לחזק את הכיוון של לְצִבְאֹתָם בְּיַד רָמָה,

שלטון נקי משחיתות, חוק וסדר ובטחון אישי לכולם והכל בשקיפות מלאה.