שנת תשפ"ב | שבת פרשת דברים

חמדת שנת השבע: אוצר בית הדין

פירות הקיץ הגיעו לחנויות, ואנו נראה יותר שלטים של "אוצר בית דין" מעטרים את סביבת הפירות שאנו קונים.

המשפט הזה עצמו נשמע בעייתי. האם אנחנו קונים את פירות השביעית? התורה ציוותה: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" – ולא לסחורה! פירות השביעית אמורים להיות נגישים לכל, ולא למכירה! 

אך בהתייחסות ריאלית למציאות, הפרדסים נמצאים במקומות מסוימים בארץ. אין לאדם הפרטי אפשרות לנסוע בכל שבוע לכל קצות הארץ כדי ללקט את הפירות שהוא מעוניין ללקט עבור משפחתו. 

במצבים כאלה היינו מציעים לעשות סבב: בכל שבוע מישהו אחר יקטוף את הפירות עבור השכונה. אך זה ידרוש ממנו לייצר מערכת של קטיף, אחסון, קירור, שמירה על הפירות, הוצאה וחלוקה מסודרת שלהם. זו עבודה רבה, הדורשת תשתיות רבות, וידרוש מאמץ רב וגיבוש של אנשים רבים סביב כל יוזמה שכזו. 

אך כבר יש לנו מערכת בה רוב התשתיות ושיטת עבודה יעילה כבר קיימת: המערכת של המרכולים. יש להם את המשאיות לנייד, את יכולת האחסון, הפרסום, התצוגה, המיקום הנוח ביחס למקסימום אוכלוסיה. כל הדברים הללו כבר קיימים. מה שנותר לעשות הוא שני דברים: למצוא מי יקטוף עבורנו את הפירות ויעביר למשאיות של רשתות השיווק, ולשכנע את רשתות השיווק לעשות את כל זה עבורנו. 

לא סביר לדרוש מרשתות השיווק לעשות את כל זאת בחינם. פירות השביעית הם הפקר, אך המשאיות של רשתות השיווק אינן הפקר, גם לא שטח האחסון, ועבודת העובדים המסדרים את הפירות וכו' וכו'. על כל אלה אין הצדקה שרשתות השיווק לא ידרשו תשלום. 

נעבור לצד של הקוטפים:

בתוספתא מסופר ששליחי בית הדין היו יוצאים לכרמים, בוצרים ומפיקים יין, ואוצרים את היין לחלוקה בעיר. בדומה לכך היו מסיקים את הזיתים ומפיקים שמן. וכן היו מייצרים דבלות מתאנים, ואוצרים את הכל לחלוקה מסודרת בעיר. מתברר שעצם המוסד של הקטיף המסודר על ידי רשות חיצונית שתדאג לחלוקה סבירה בעיר כבר הייתה קיימת בזמן התוספתא. סביר גם שמדובר דווקא בפירות הדורשים מכשירים או ידע מסוים בכדי לנצל אותם כראוי: אין לכל אחד בית בד, גת, או את הידע כיצד לייבש תאנים. בכדי שחלוקת פירות השביעית תהיה טובה יותר, עדיף שגוף חיצוני יקטוף, יטפל ויחלק, ולא כל אחד ייאלץ לטרטר את עצמו לשדה, ולא בהכרח להפיק את המירב מהפירות. 

אך מי משלם לקוטפים הללו? כאשר מדובר בשליחי בית הדין, מסתבר שמדובר במשרה ציבורית, שתקצבה את העובדים. וכך משלמים להם על שעות עבודה, במסגרת עבודתם כעובדי ציבור, ואין תשלום על הפירות עצמם. 

כיום אין תקציב ציבורי שמיועד לכך. בית הדין, שליחי הציבור, ממנה את השליחים ומשלם להם. הדבר הסביר ביותר הוא למנות את מי שמכיר את הפרדס, בקי בזמן ודרך הקטיף היעיל, ויש לו את המכשור המתאים לזה. הדבר הסביר ביותר הוא למנות את החקלאי שיהיה השליח שלנו, ואנו נשלם לו על הקטיף. 

אם כך, כדי לקבל את פירות השביעית, שהם הפקר, בצורה סבירה, כלומר, בלי לנסוע לקצות הארץ ולקטוף אותם בעצמנו, ובלי להחזיק בית בד או גת פרטית (שאם נודה על האמת, רובנו לא יודעים איך להשתמש בהם, גם אם היו לנו), יש הרבה הוצאות בדרך: תשלום על העבודה של הקוטפים ממיינים ומלקטים, תשלום על הובלה, תשלום על פריקה ואחסון, תשלום על טיפול, הוצאה, ושיווק. צריכים לשלם גם לאדם שיגבה ממנו את הכסף, הרי גם הוא עובד עבורנו.

בהקשר זה עלו שתי מחלוקות מעניינות. נעסוק באחת השבוע, ובשנייה בשבוע הבא. 

שליחי בית הדין, שהם, כאמור, העובדים הרגילים בשדה, יוצאים לשדה וקוטפים. מותר להם גם לעשות עבודות של אוקמי, כלומר, מלאכות בלעדיהן העץ עלול לאבד מכוחו לפני השנה הבאה. ברם, על עבודות אלו לא נשלם לו, שהרי עבודות אלו נועדו לטיפול בעץ, ואינו מעניינות אותנו. האם מותר לו לעשות עבודות של טיפול בפירות, לוודא שאלו יגיעו לבשלות? בשאלה זו יש מחלוקת. הראי"ה קוק אוסר, והחזון איש מתיר. הרב חרל"פ אומר שגם אם נקבל את ההיתר של החזון איש, אי אפשרות לגבות תשלום על כך! וכך פוסק הגרש"ז. 

אך מורנו הרב שאול ישראלי מתיר לגבות תשלום על הטיפול בפירות. הסיבה לכך היא שאנו מתייחסים לשדה כולו כשדה של כולנו. אנו מטילים את עבודות אוקמי פירא על שליחי בית הדין, כנציגי הציבור, במקום שאנו נטרח ונקטוף. הם עושים את המלאכות הללו בשליחות העם, ולכן ודאי שמותר להם גם לגבות עליהם שכר. 

בשבוע הבא נעמיק עוד בתשלומים שניתן לגבות במסגרת אוצר בית הדין.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר