שנת תשפ"ב | שבת פרשת ואתחנן

פרשת השבוע: על חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וחיים נצחיים

בנאום הפתיחה של משה רבנו, המסתיים בסוף פרק ד' בספר דברים (הגר"א ורד"צ הופמן), משה מתייחס לכמה היבטים יסודיים מבחינה אמונית, ננסה לעמוד עליהם.

כחלק מהליך ההשגחה, קריאת התורה של ט' באב לקוחה מפרק זה, הנקרא בתחילת פרשת ואתחנן, שנקראת לעולם (לפי מנהגנו) מיד אחרי היום המשמעותי. נצטט חלקית מהפסוקים תוך שימת דגשים שיעזרו להבהיר את המסר.

שני פסוקים בעלי תוכן מאוד דומה מהווים את מסגרת הפרק:

הפסוק הראשון, "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד' פסוק א).

הפסוק האחרון, "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים" (שם, פסוק מ).

שני הפסוקים מלמדים אותנו את הנוסחה לחיים, שהיא גם הנוסחה לאריכות ימים.

מיד בפתיחת דבריו משה מדגים ומסביר מה, ח"ו, מקצר חיים וגם מה מאפשר חיים נצחיים.

בפסוק ג' הוא קובע: ".... כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ". כלומר, חיים שמהותם הליכה אחרי החומר, בוודאי בצורתו השפלה ביותר, הזנות עם בנות מואב וההצמדות לבעל פעור כדוגמא, מקצרת מאוד חיים, ר"ל (עיינו גם במדבר כ"ה א – ג).

בפסוק ד' מעניק משה רבנו את הנוסחה ההפוכה: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". דבקות ברוחניות היא המפתח לזכייה בחיים.

משה מקדיש חלק מדבריו להרחקת העם מהעיסוק בהגשמה (יחוס דמות או צורה חומרית לבורא), ח"ו, לא בגלל שהיא ממעיטה כביכול בשכינה. הרעיון בהתנגדות זו והאיסור החמור הכרוך בה, בא ללמדנו רעיון אחר לגמרי. משה רבנו מדגיש כי הקב"ה איננו חלק מעולם החומר, וההתגלות שלו לעם ישראל, במעמד הר סיני, שקיבלה ביטוי גם תחת השמים, הייתה חד פעמית מבחינות רבות. לכן, המסקנה היא שאין לייחס לקב"ה שום דבר חומרי-גשמי והוא מקור החיים. הדרך היחידה לזכות בחיים היא הדבקות בקב"ה. והדרך היחידה להדבק בקב"ה היא לדבוק במידותיו ולעסוק בתורה בלימוד ובמעשה. גם המעשה איננו עיסוק בחומר אלא ברוח, הצורך להשתמש בחומר הוא אך ורק כדי לקדש אותו. וז"ל הכתוב: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת ... אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה ... קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (פסוקים ח-טו).

כאמור לעיל, ההימנעות מהגשמה זו איננה כדי "להגן" כביכול על כבודו של הבורא, אלא כדי להדריך את ברואיו, שזכו להתגלות, על הדרך בה יזכו בחיים - באריכות חיים בעולם החומר ובוודאי בחיי נצח, שאינם תלויים במצב של חומר.

למדנו מכאן שחיים פירושו דבקות בקב"ה, שאיננו, ח"ו מוגשם, בשום פנים ואופן.

לאור לימוד זה ניתן לקבוע: "אני מאמין משמע אני חי"!

אף על פי שהפשט הוא כמו שהסברנו, חכמים באופן מרתק סמכו על הביטוי וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, גם כדי להזהיר מפני כניסה למצב של סיכון חיים בעולם החומר. וז"ל "הלבוש" (תלמיד הרמ"א) על שו"ע יו"ד  יורה דעה: "שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה, מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה" (סימן קטז סעיף א).

בשלב הבא מזהיר אותנו משה רבנו מפני קיצור החיים בעיקר מהבחינה הלאומית. כלומר, יציאה לגלות: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל ... הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ יְקֹוָק אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְקֹוָק אֶתְכֶם שָׁמָּה" (פסוקים כה-כז).

גם אם, ח"ו, יתקיים התרחיש העצוב והמסוכן הזה, מבטיח משה רבנו את נצחיות חייהם של בני ישראל כעם: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם (מן הגלות) אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם".

גם בבחינה הלאומית קיימת הבחינה החומרית שהיא החיים בארץ ישראל, המקודשת מכל הארצות. שם תבוא לידי ביטוי אידאלי, ההבטחה שעם ישראל הוא עם הנצח, בגלל הקשר הרוחני שלו עם התורה ודרישתה.

בסוף הספר יבטיח משה רבנו כי הליך התשובה והגאולה באחרית הימים,

יבטיח את חידושם וחיזוקם של שני ההיבטים:

החזרה לארץ ישראל ואחר כך החזרה בתשובה שלמה.

במהרה בימינו אמן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר