שנת תשפ"ב | שבת פרשת עקב

חמדת שנת השבע: שמירה על פירות אוצר בית הדין

בשבועיים האחרונים עסקנו בנושא של אוצר בית הדין. כפי שלמדנו, בימי קדם בית הדין (שתחת סמכותו פעלה גם המועצה העירונית, שירותי רווחה ועוד) היה אוצר (אוסף) את יבול השנה השביעית ודואג לחלוקה הוגנת וסבירה. כיום מערכת מקבילה ודומה פועלת בעיקר דרך רשתות השיווק הקיימות, כפי שתיארנו. 

טרם עמדנו על נקודה יסודית.

נניח שבית הדין (נציגי החברה) ממנה את החקלאי שידאג לטפל, לקטוף, למיין ולנייד את היבול לנקודות חלוקה. מעתה שדה זו עומדת לטיפולו. מגיע אדם לשדה זו ומבקש לקטוף פירות עבורו ומשפחתו. לכאורה צפוי שהחקלאי ימנע את רגלי האחרים מכניסה לשדה, שהרי השדה ניתנה לטיפולו. אך לכאורה מניעה זו נוגדת באופן מובהק את עיקרון השמיטה, "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ושכירך ולתושבך הגרים עמך"! 

דיון דומה עולה בגמרא במסכת מנחות (דף פד ע"א) סביב מנחת העומר בשנת השמיטה. מצד אחד, אי אפשר לייעד ולהקריב את תבואת העומר אם לא נשמור עליה. מצד שני, אסור לשמור על יבול השביעית! 

בעלי התוספות (שם ד"ה 'שומרי')מקשים את הקושיה הזאת, ומתרצים שלושה תירוצים:

1. אסור לשמור על הפירות. אך שמירתם איננה אוסרת אותם באכילה או בהקרבה. שליחי המקדש נאלצים לשמור על הפירות עבור המקדש, למרות שמצד דיני השביעית זה אסור.
2. השומרים רק היו מודיעים לעוברים ושבים שמדובר ביבול שמיועד לקרבן, אך לא היו מונעים גישה של אנשים. אנשים התביישו לקחת יבול שמיועד למקדש.
3. יבול של אנשים פרטיים שנשמר בשמיטה נאסר באכילה. אך היבול של ההקדש אינו פרטי, ושמירתו אינה אוסרת אותו.  

שני התירוצים הראשונים מניחים שאסור לשמור על התבואה, למרות שהיא מיועדת למקדש. גם התירוץ השלישי מניח שאסור לבית הדין לשמור את התבואה של אדם פרטי. ההיתר הוא רק שמירה של יבול ההקדש. אם כך, לכאורה אין לבית הדין היתר לשמור על התבואה של החברה, גם אם שמירה זו נועדה לוודא שהחלוקה תהיה שווה. 

הרשב"ש מפתח את התירוץ השלישי של התוספות, ואומר שהיתר זה מאפשר לשליח בית הדין לשמור על יבול העניים. הר"ש סירלאו מסביר את דבריו: אם כולם מפקידים את שדותיהם בידי שליחי בית הדין, בית הדין הוא שליח של כל העניים ביחס ליבול. המשמעות המעשית היא שאם בית הדין הם שליחי כל שומרי השביעית בחברה, כולם נחשבים כעניים לעניין יבול, וזה מתיר לבית הדין לשמור עבורם את התבואה.

 לחילופין, כמובן, ניתן להשתמש בתירוץ השני, לתלות שלטים ולהודיע שבית הדין מטפל ביבול עבור החברה כולה, ולכן נכון יותר שאנשים לא ייקחו ממנה. סביר שמי שאינו שומר שביעית לא יהיה מודע מספיק לאפשרות של לקיחת הפירות, ואלו שכן שומרי שביעית יכבדו את המאמץ המשותף. 

ובכל זאת עולה שאלה מעשית: אם אדם מגיע ודורש לקחת פירות, מה נאמר לו? האם נאפשר לו לקטוף את הפירות?

הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה חלקים ב-ג סימן קכג אות יא) אומר שבפועל אין לנו סמכות למנוע את קטיפתו של האדם הפרטי. אנו שומרים על הפירות גם עבורו (עבור כל אדם בישראל!), והשומר אינו יכול למנוע את גישתו של בעל הבית (וכאמור, בשמיטה כולנו בעלי הבית המשותפים של כלל היבול) לפירות עליהם הופקד. 

אך הרב זאב ויטמן מצדיק את מניעת הגישה לפירות. כפי שלמדנו, בית הדין אינו מוכר את היבול, אלא עמל על חלוקתו (עם כל הכרוך בכך, שמירה, קטיף, ניוד וכו' כפי שפירטנו בפעם הקודמת), וגובה שכר על עמלו. כאשר בא האדם הפרטי לקחת מהיבול, בית הדין רשאי לדרוש שהוא ישלם על העבודה שבית הדין מספק לפני שהוא מקבל את הפירות. נכון שהפירות מגיעים לו בחינם, אך מותר לשליחי בית הדין להחזיק את היבול עד שיקבלו את התשלום על עמלם. 

כך הרב ויטמן מוצא מסלול מעשי המאפשר לשליחי בית הדין לשמור על היבול, ולדאוג שמערכת אוצר בית הדין תתפקד עבור כולנו בשמיטה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר